הגשם שאחרי הדליקה…

הגזעים השחורים והמפויחים של עצי הדקל , שרידיה של הדליקה שהיתה כאן לפני שבועיים, עומדים בגינה כעדות אילמת לנס שקרה לי.
הודיה גדולה בליבי, גם על הגשם שבדמעותיו מנקה את שרידי הפיח ומשאיר ריח של רעננות, התחדשות ותקווה.

נוסטלגיה על הסט. גילה אלמגור, יענקל'ה ואנכי. צילום: כפיר זיו

הגזעים השחורים  והמפויחים של עצי הדקל , שרידיה של הדליקה שהיתה כאן לפני שבועיים, עומדים   בגינה כעדות אילמת לנס שקרה לי.

האש  נעצרה מטרים ספורים מפתח ביתי..

הודיה גדולה בליבי, גם על הגשם שבדמעותיו מנקה את שרידי הפיח ומשאיר ריח של רעננות, התחדשות ותקווה.

בגשם

 

פעם…כשלמדתי ספרות באוניברסיטה, נפגשתי עם השיר הזה, זו הייתה אהבה מקריאה ראשונה.

 אולי בגלל החיבור בין  הראייה הילדית והראייה הבוגרת בשיר, התחברתי לדואליות הזו, למבוגר ש"מתיילד" ומשתכשך בשלולית, מצפה לנס, מאמין שיגיע ה"הפי אנד".

כשלמדתי סיפרותראפיה ( עם ד"ר דבורה קובובי, מסגרת לימודי הייעוץ החינוכי) נפגשתי עם רובד נוסף בשיר: מסר שלילי אפשרי שרצוי לקזז (אצל מתבגרים במיוחד) סטראוטיפיזציה של אהבה נכזבת ("וסיבת מותה ברור: אהבה שכבתה") .

אולם רק לאחר שהבאתי את השיר בפני קבוצת הקולגות מפרוייקט המנחות של ד"ר קובובי, הואר השיר בהבנה חדשה ורובד נוסף שנעלם מעיני עד אז התבהר וצף :

ההבנה החדשה שלי הייתה קשורה למשמעות של "אהבה שכבתה" , לא במובן של "הפסיקו לאהוב אותי" , הקשורה יותר לתחושה של דחייה, עלבון, השתבללות,

אלא במובן של  "אני הפסקתי לאהוב", הקשורה לתחושות של התרוקנות, עצב, ובדידות.

אני זוכרת איך לראשונה הבנתי כמה לאהוב יכול להיות הרבה יותר מעצים מאשר להיות נאהב, ושלפעמים תחושת האבדן שאני הפסקתי לאהוב היא הרבה יותר כואבת מאשר שהפסיקו לאהוב אותי.

ואיך זה אצלכם?

 

 

 

 

השיר בגשם של אמיר גלבוע מתוך "כחולים ואדומים".

#מדרשעכשווי_שירה_תודעה