צילום מסך-מאקו
מלימודי התנ"ך בתיכון אני לא זוכרת הרבה. צירוף של עומס מילים, קשיי למידה, וחוסר אמונה עמוק, בשילוב עם מורה קשוח, גרמו לי לרתיעה מהמקצוע. ואת המעט שלמדתי שכחתי די מהר. אבל דבר אחד אני זוכרת היטב, את האמירות החוזרות ונשנות של המורה, שהתנ"ך הוא אולי לא טקסט סוציליסטי, אבל בהחלט טקסט סוציאלי (אולי פעם אתייחס האם ניתן בימינו לומר אמירה כל כך חילונית בשיעור תנ"ך). הוא התכוון כמובן לכך שבתנ"ך יש דאגה רבה לחלשים בחברה. אלמנה וליתום, לעני ולגר.
למה נזכרתי בשיעורי התנ"ך? האמת לא בגלל איזה מקרה הדתה מעורר מחלוקת באיזה בית ספר. ולא בגלל איזה דיון בקשר לשבת בירושלים. אלא בגלל ילד בלונדיני קטן וסבתא שלו. בסיפור שלו נתקלתי בקבוצה של "דור שני" בפייסבוק. בקבוצה היה תסכול גדול מסיפורו של מטביי הקטן, שאיבד את אביו בגיל ארבע, ושאמו התמכרה לסמים ואלכוהול. סבתו שעד לאותו רגע גרה בישראל, עזבה הכל ונסעה לאוקראינה להציל את נכדה. אבל כאשר רצתה לחזור לארץ, סגרה הארץ את שעריה בפני אזרחית המדינה בטענה שהילד אינו זכאי להיכנס לארץ כי אינו מספיק יהודי.
אין לי אף אחד, אני רוצה לחיות עם סבתא-מאקו
אז אני מנסה לדמיין את אותה סבתא, אז בימי התנ"ך מגיעה לשעריי ירושלים מלווה בילד קטן בן שבע, לא יהודי, גר אבל בן משפחה, נכדה. מבקשת מהשומרים בשער להיכנס ולחזור לביתה. אני רואה את הסצנה בעיניי רוחי, את הסבתא מגיעה עם מעט דברים, בלילה קר, ואחריה הולך נער, ילד צעיר עם המן עצב בעיניים. "בבקשה רחמים, בני מת בארץ נכר, נשאר בנו יחידו" "הילד בן ישראל?" שואלים השומרים. "לא, הוא גר כמו אמו", האם אוכל לחזור לביתי?" . ואני רוצה להאמין, בזכות מה שאני כן זוכרת משיעורי התנ"ך שהשומרים פתחו את שערי העיר והכניסו אותה, אולי לא בכבוד, אולי לא מילאו את מטלטליה בכסף וזהב, אבל נתנו לה להיכנס.
ומה קורה אצלנו? מה עושה מדינת ישראל המודרנית? זו שנבנתה ע"י עם למוד סבל ואפליה? מוצאים תירוץ ועוד תירוץ ואז עוד אחד למה לא להכניס את הילד. הרי זה הגיוני להשאיר ילד עם משפחתו, זוג ניצולי שואה בשנות השמונים לחייהם, מאשר עם מי שמגדלת אותו כבר שנה. שהרי הומני יותר להשאיר אותו במקום בו גדל, גם עם עכשיו יהיה זהו בית יתומים. הומני יותר מאשר להביא ילד אחד לארץ. הגון רחום יותר לתת לו להתרוצץ ברחובות, מאשר למצוא איזה פרצה בחוק או בכללים והנהלים ולהכניסו לארץ עם סבתו. איפה ההיגיון הבריא שהוביל את כותבי ספר הספרים, אותו ספר שהשר דרעי מאמין שהוא הספר שיש לחיות לאורו. הספר שהופך אותנו לעם הנבחר, לעם הספר?
המחשבה עליהם גורמת לי בעיקר עצבות, מתי הפך הצורך שלנו להיות כל כך נפרדים, ששכחנו שפעם האמנו שהבנו את החמלה לאנושות. איפה הפחד ממאות יתומים אוקראינים המסתובבים ברחובות, עיוורה אותנו להגיון הפשוט של החסד. אני באמת מקווה שיזכרו שם, במסדרונות משרד הפנים את גר הקטן אשר בשערינו.