הגעתי לגיל שאפשר להתחיל

זה מביך ופולשני, אבל אני לא אמות מהזנחה וגם לא מבושה.

הגעתי לגיל 50 (תודה רבה על הברכות) והיות והתחלתי להרגיש טעם מר בפה, עייפות ושינויים בהרגלי העיכול הפנתה אותי רופאת המשפחה לגסטרואנטרולוג.
ואני, אם שולחים אותי, הולכת. אז קבעתי תור והגעתי אליו.
אחרי ששמע את תלונותי, שאל אותי: ״בת כמה את?״
״50״ עניתי
ותשובתו היתה: ״הגעת לגיל שאפשר להתחיל…
אבל היות ויש לך היסטוריה משפחתית, נעשה לך גם קולונוסקופיה וגם גסטרוסקופיה.״
״אתה עושה לי קומפלט? מלמעלה ומלמטה?״ שאלתי בבדיחות הדעת שחיפתה על פחד נוראי.
ממה פחדתי?
טוב, כמובן שמהתוצאה. אבל לא רק.
גם מהפולשנות, נראה לי מאד לא אטרקטיבי שידחפו לי כך סתם באמצע החיים, אביזרים ארוכים לתוך הגוף.
גם מאי הנעימות בלהתעסק עם כל מה שקשור למערכת העיכול בכלל ובחלקה התחתון בפרט.
אולי זה כואב?
אולי מביך?
ובכן, זה הזמן להודות:
כן, זה פולשני.
כן, זה מביך.
כן, זה לא טעים לשתות את האבקה המשלשלת, ובכלל כל תהליך ההכנה שנועד לריקון המעיים, הוא לא סימפטי (או כמו שמתבקש לומר: סיפור מהתחת…).
אבל, לא עלה בדעתי לרגע לוותר על זה.
נכון, ממש לא בא לי עכשיו שימצאו לי גידול, ורק מהמחשבה על זה כל החיים עוברים לי מול העיניים…
אבל מה האלטרנטיבה? להתעלם? לדחות? להזניח?
לא! מיד צצה ועלתה לנגד עיני ד״ר יופה, הגינקולוגית שהיתה לי לפני 20 שנה. היא נהגה לומר: אפשר למות ממחלה, אבל לא מהזנחה. וזה הפך אצלי למנטרה. אני לא אמות מהזנחה. אני אלך להיבדק.
ולא רק ד״ר יופה, גם ענת גוב צפה ועלתה לי מול העיניים. בשבילה זה כבר מאוחר מדי, לצערי. אבל לי יש עוד סיכוי. אולי אצליח לגלות בזמן? הרי הכל תלוי בגילוי המוקדם.

עשיתי זאת! קבעתי תור, עברתי את שלב ההכנות והגעתי לבדיקה.
התפשטתי ונשכבתי על המיטה. הרופא אמר שלום, האחות החדירה לי מחט לוריד ו….
לא זוכרת כלום!
התעוררתי אחרי שעה (כך התברר לי, לתדהמתי), כשעל יד המיטה עומד בעלי ואחות ששואלת לשלומי.
התלבשתי, לקחת את המכתב והלכתי עם בעלי לאכול משהו. הייתי רעבה!

אורלי כהן - חיים וטעים
אוהבת את החיים הטובים והטעימים: לבשל, לאפות, לצלם, לטעום, לטייל, לבלות, ליצור, לעצב, לשתף, לכתוב ולספר. יחד עם זאת, בריאות הגוף, הנפש והנשמה חשובים לי ואני משתדלת לשלב ביניהם. חיים וטעים זה המוטו שלי.