הגוף שלי ואני: על בגידת הגוף, ועל הנקה

כן, הוא בן שנתיים כבר. כן, הוא עדיין יונק. לא, זה לא בגלל שהוא הרביעי. הסיבות שלי הרבה יותר ייחודיות מזה

2213999057_8c5b331794_b

מגיל צעיר אני והגוף שלי מסוכסכים.

אף פעם לא חשבתי שאני יפה. מקסימום הייתי אומרת "העיניים שלי יפות" או "האף שלי יפה", לא מעבר. את השיער בכלל שנאתי עד בערך גיל 22.

אבל מעבר למראה, הוא בגד בי בגילאים ממש צעירים: גשר בשיניים, חגורה ליישור גב, השמנה פתאומית בגיל 24, מחזור לא סדיר, שיעור יתר (גם במינון אבל גם במיקום, כשבחורה בת 20 מתמודדת עם שערות במקומות שלרוב צומחים רק בגיל הבלות זה מדכא ברמות), קשקשים, אולקוס מחיידקים, מלנומה בגיל 25, קשיי פוריות, כולסטרול בשמיים, חצ'קונים, שער לבן בגיל צעיר ועוד ועוד.

כשבגרתי יותר למדתי שחלק ניכר מהסימפטומים שלי שייכים לשחלות הפוליציסטיות, במידה מסויימת זה הרגיע אותי, לדעת שאין לי מליון דברים שונים אלא דבר אחד עם מליון תופעות. אבל עדיין אני והגוף לא היינו מחוברים בכלל. מבחינתי הוא היה הדבר הבוגדני הזה שאי אפשר לסמוך עליו בכלל.

ככה חיינו, אחת בעויינות עם השני, כרוכים זה בזה בלי בחירה ורצון, לא הכרתי לו תודה על כלום כמעט.

ואז הריתי, לסחוב את ההריון דווקא הצלחתי לא רע, יחסית. אבל ללדת לא ממש הצלחתי בלי זירוזים ועניינים. גם ההנקה התחילה רע מאוד, ורק יועצת מנעה ממני מלהפסיק עוד לפני שהתחלנו.

feet-619534_1280

ובגיל שלושה חודשים של הבכורה קרה הנס והתאהבתי בהנקה.

פעם ראשונה שהרגשתי שהגוף שלי עושה מה שצריך, שהוא מייצר משהו חיובי, שהוא תורם לי ולצאצאית הרכה. שיש בו פלוסים.

כפוליציסטית זה ממש לא היה מובן מאליו, יש פוליציסטיות שלא מצליחות לייצר מספיק חלב, זו היתה הפעם הראשונה שהגוף שלי באמת הפתיע אותי לטובה.

מגיל חצי שנה שלה תהיתי עד כמה אניק, מתי חוזרים לטיפולי הפוריות. בגיל שנה הרפתי. החלטתי שחשוב לי יותר שתהיה לה אחות מאשר שהיא תינק הלאה.

ביום שהילדה שלי נולדה – חברה שלי ילדה גם היא, בן. היא הניקה אותו עד גיל שנתיים וחצי. בשלב הזה הסיבה שלי להפסיק להניק הוכיחה את עצמה, לבת שלי היו שני אחים, והיא באמת מרוויחה מלידתם יותר ממה שהיתה מרוויחה מלינוק עוד זמן מה. ועדיין הלב שלי נצבט ביום שהחברה סיפרה שזהו, ההנקה שלה הסתיימה. זה אחד הרגעים שחרוטים לי על הלב.

לקח כמעט ארבע שנים מסיום ההנקה שלה ועד שהנקתי שוב, באמצע כאמור נולדו שניים אבל כפגים הם לא ינקו.

ואז הגיע מספר ארבע, גם הריון ספונטני כנגד כל הסיכויים, אבל בעיקר הנקה נפלאה. הילד לא טעם תמ"ל מגיל 4 ימים עת עזבנו את מחלקת יולדות.

וכן, הוא בן שנתיים, וכן הוא אוכל הכל באופן מושלם, וכן לפעמים הוא מחרפן אותי בזמן ההנקה. הוא משתולל, הוא תופס לי בשרשרת, הוא כבד להחזקה, הוא קופץ אם הוא יונק בעמידה, זה לא תמיד קל. אבל זה תמיד מספק. מאוד. ואם הוא משתולל מידי – אני פשוט מנתקת אותו ומציבה את הגבול. לא תמיד זה עובד עם הג'ינג'י, אבל להפסיק להניק לא יפתור אותי מלהציב לו גבולות, הרי.

אבל מעבר לכל דבר אחר – הגוף שלי ואני סופסוף מיודדים, הוא סופסוף חבר שעוזר לי ומשרת את הרצון שלי. נראה לכם שקל כל כך לוותר על זה?

IMGP7727

 

וזו האמת העמוקה של למה אני עדיין מניקה.

זה לא כי הוא צריך את זה לתזונה (כאמור הוא אוכל הכל. שלושת הימים שהוא בילה לאחרונה בלעדיי הוכיחו שהוא מסתדר יופי), וגם לא בשביל ההרדמה שלו (למרות שקל לי יותר להרדים בהנקה, הוא יודע להירדם גם בלעדיה), וזה לא קשור בכלום לזה שהוא הילד האחרון שלי (כפי הנראה) ואני רוצה להשאיר אותו קטן ולהיאחז בינקותו. אני נותנת לו לגדול ולהתפתח בכל מה שהוא רק מעוניין. היו לי במצטבר כבר שלוש שנות הנקה וזה יהפוך מתישהו לזכרון נעים, לא להרגשת פספוס שלא הנקתי עוד.

פשוט כיף לי ולו, ונחמד לי הידידות הזו עם הגוף שיכול ומסוגל. אין לי מושג איך ארגיש עם הגוף שלי אחרי ההנקה, וכל עוד אין סיבה להפסיק – למה לא להנות מזה?

 

2016070

 

בשולי הדברים האישיים:

לא מזמן שלחה לי ענת שפירא (חברה בלוגרית) ספר מדריך הנקה שהיא כתבה בעבר בשם "אמא מניקה"

הספר מאוד מאוד קרוב לגישה שלי, של לשלב את ההנקה עם החיים. לא להתאבד על הנקה בכל מחיר. אבל לדעת שזו חוויה ששווה לחוות אם מצליחים.

ממליצה עליו בחום למי ששוקלת להניק, או מניקה ילד ראשון, שני. יש בו הרבה טיפים מועילים וגישה מרעננת ביחס לזו הרווחת בשוק (שהיא או טרור בעד הנקה או טרור נגדו).

אני יודעת שאבחר חברה טובה להעניק לה את הספר הזה, והיא רק תרוויח ממנו.

אם גם אתן רוצות לעצמכן או כמתנה – אפשר לרכוש כאן.