הגוזלית שלי עזבה את הקן. פרשה כנפיים ויצאה לה לדרך שלה. לשביל שבחרה לעצמה בתבונה ובבגרות שלא תואמת כל אישה צעירה בת 18 פלוס מינוס. הגוזלית שלי עזבה את הקן ואני ציפורה זקנה, עם שיער שיבה שמסתתר מתחת לצבע, נשארתי בקן עם ציפור זקן אף יותר (לא, לא באמת זקן. צעיר. נראה צעיר. מרגיש צעיר. צעיר לגילו. הכל. רק שיהיה מבסוט), ועם עוד גוזלית קטנה יחסית, שזכתה בהרבה "ספייס" והמון המון תשומת לב. הגוזלית הבכורה עזבה את הקן, (שזה נראה מוזר כי כל הזמן אני חיה בתחושה שאני עזבתי את הקן רק לפני חודשיים וחצי בערך…) פרשה כנפיים ובנתה לה סוג של קן משלה. במקום אחר. רחוק. קן זמני אמנם. קטן. שהיא חולקת עם עוד כמה גוזליות של ציפורות אחרות, אבל רק שלה. העבירה כמה בגדים, כמה תמונות ומדף ועפה ואני מקווה מאד, כל הזמן, כל רגע, כל שנייה, כל סאונד של הודעת ווטס אפ, כל צלצול טלפון, שהכול יהיה בסדר. פתאום אני מוצאת את עצמי ביום חמישי, פעם בשבועיים: מבשלת, אופה, קונה, מכבסת, תולה, מקפלת, מגהצת, מכינה, ומחכה חסרת סבלנות, להודעה לצאת לתחנה לאסוף. ופתאום… פתאום יש לי את ההתרגשות הזו שהייתה כשהייתי אוספת אותה מהגן. הגעגועים המתוקים האלה. הדגדוג בבטן. זה שמרגיש שאני רק רוצה להריח קצת, לחבק קצת ולחמם. לאסוף לחיקי. מתחת לכנפיי.
הגוזלית שלי עזבה את הקן וכבר אין לה זמן להתקשר כל יום לאימא. ואני, ציפורה זקנה, עם קמטים קטנים ומחייכים ליד העיניים, מנסה להבין את החיים החדשים של הגוזלים העוזבים. מנסה להיזכר איך הייתי בתור גוזלה צעירה ולהבין שגוזלה כמוה צריכה את החופש, הזמן, האוויר, העצמאות וההתבגרות. מנסה, לא תמיד מצליחה, חייבת להודות. אני, ציפורה זקנה, מנסה להתרגל להכין רק כריך אחד בבוקר או ארוחת צהריים מצומצמת ולשקט הזה של קן קטן יותר. קן שכבר לא צריך בייביסיטר. קן שאפשר לשבת בו בערב בשקט ולכתוב פוסט, אחרי כל כך הרבה שנים של ציוצים מתוקים של גוזלים קטנים. ואז, פעם בשבועיים, כשמגיע הלילה המאוחר של חמישי, כשכולם כבר עצמו את העיניים, אני מרגישה שעכשיו אני יכולה לעצום גם את שלי, הציפורה הנחמדת והדאגנית, כי כולם פה, בקן שלנו, של כולנו, יחד. ואין עונג גדול מזה כשהגוזלית עוזבת את הקן.
הגוזלית שלי עזבה את הקן, ולמרות שמחניק קצת בגרון אני מאד מאד גאה בה, ואני יודעת, שתמיד תמיד היא תרצה לחזור לקן שלנו. זה שנמצאים בו ציפורה זקנה וציפור זקן אף יותר (אבל צעיר לגילו) ועוד גוזלית קטנה יחסית שלמרות תשומת הלב מתגעגעת אליה בטירוף.
חתכי את השמים אהובה.
