הגבר שלי

הוא מכבס, שוטף כלים, שומר על הילדים, מסדר את הבית, אה – גם עובד, משרה מלאה במשמרות.
עכשיו תורו להתפנק.

כשהילדים היו קטנים, היה להם סבון לתינוקות.
אמא שלהם (להלן אני) תמיד משתמשת באותו סבון,
בייבי כלשהו כי נו, יש לי עור רגיש (באמת. לא ספונטני ובעל חוש הומור).
אבא שלהם זורם (באופן כללי), מסתבן במה שיש.
כשנולדים ילדים, מטבע הדברים, הם עולים בהיררכיה אצל האמא.
הם בטופ, גם מעליה ומעל הצרכים שלה.
והגבר? הוא הופך להיות שוליה. סבל. בתחתית הרשימה. מצער אבל זו דרכו של הטבע.
זאת לא עובדה מדעית וחורצת גורלות. לא עשיתי מחקר בנושא ואני לא עושה הכללות.
מתייחסת רק לתחושותיי.
עם חלוף ההורמונים (או לפחות איזונם החלקי כי טרפת יש תמיד)
ועם חזרתו של ההגיון, הבעל חוזר אט אט לטפס במעלה ההיררכיה.
בואו לא נשכח מי היה כאן קודם.
לפני שהגיעו הזאטוטים, מישהו היה צריך ״לייצר״ אותם
(גם כאן, יש שלל דרכים ואפשרויות, אני מתייחסת למקרה הפרטי שלנו)
והמישהו הזה הוא החצי השני שלי בעסק המשגשג של החיים.
אז ברגע שסיימתי להתלונן, לקטר, לרטון ולרדות חזרתי לראות את היהלום שאיתי.
האיש הזה שהיה ונשאר ותמיד יהיה הכל בשבילי.
תמיד בשבילי. תמיד אני. מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה ומה שתגידי ואיך שתרצי. הוא איש חכם…
אז הפעם, זה בשבילו!
כשהציעו לי לקבל מארז מוצרי דאב לגבר להתנסות, מיד הסכמתי וחשבתי עליו. רק עליו. תמיד עליו.
אז הערב, אחרי שחזרתי מהעבודה והוא סיים לעבוד, להיות עם הילדים, להשליט סדר בבלאגן
וגם, בנוסף לכל, לעזור לאמא שלו בצביעת הדירה –
הוא הגיע הביתה מזיע, מלוכלך והכי קרוב ללבן שהוא יהיה אי פעם (-:
למי ששאל את עצמו: זה לא מבוים וגם לא חלק מסרט, נו, כזה שאף אחד לא רואה.
לענייננו:
נתתי לו ג'ל רחצה ושלחתי אותו להתקרצף.
הייתי עוזרת לו בשמחה אבל דה קידס, יו נואו…
אחרי זמן מה, יצא מהמקלחת מבריק ומסוקס.
״יש בזה מן קרם לחות כזה. נעים.
וגם הדאודורנט ספריי קליל כזה ולא שורף״.
יופי. אז הוא מרוצה.
ואם הוא מרוצה, אני מרוצה.
וההמשך? הוא כבר קשור לפוסט אחר (-:
מוקדש באהבה לאיש שלי. גבר גבר!