הגברת מתאמנת: שבוע 5-6

אחרי כל סיכום טוב צריכה להגיע נקודת המשבר.

זה פוסט שישי בסדרה על איך בטעות נכנסתי לכושר. אתן מוזמנות לקרוא את כל הפוסטים הקודמים כאן:

פוסט אפס
שבוע ראשון
שבוע שני
שבוע שלישי
שבוע רביעי

∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞ 

לפעמים, בדרך לא דרך, מגיעה הבתחווה לתובנות חדשות. זה מתחיל בהמון שאלות. מה אני עושה פה? למה אני עושה את זה? האם אני עושה את זה טוב, או שבכלל לא ככה עושים את זה? את מי זה מעניין, הדבר הזה שאני עושה או לא עושה? מי שעוקבת אחרי הסדרה הזו בודאי שמה לב שביום ראשון שעבר לא עלה פוסט שבוע חמישי של "הגברת מתאמנת". אף אחת לא באה לשאול למה, כך שאני לא באמת יודעת אם הסדרה הזו מעניינת מישהו, אם שמו לב בכלל שלא העליתי פוסט, והאם אנשים מוטרדים מזה או שסתם לא נעים להם או לא אכפת להם לבוא ולשאול. זו לא תלונה, כי זה נתן לי הרבה זמן לשאול את עצמי את כל השאלות שלמעלה.

השבועיים האחרונים בכתיבה

התחלתי כל כך טוב! הפוסטים הראשונים שלי בסדרה היו הצלחה מסחררת. כתבתי רהוט, כתבתי מצחיק, כתבתי מהלב, מהבטן, מהתכווצות השרירים ומחנות הבגדים. התמונות היו מעניינות והכתיבה זרמה כמו שמעולם לא זרמה. הייתי על הגל, והגעתי לשיא יצירתי של כנות ואומץ כשפירסמתי את סיכום החודש הראשון.

ופה הכל נעצר. אני לא יודעת איך ממשיכים. מה הקוראות רוצות לקרוא? מה אני רוצה לספר? האם הפירוט של תרגילי הכושר, שוב, מעניין או משעמם? כמה הזעתי? כולם מזיעים. זה לא מעניין. נתפס לי השריר של הכתיבה, ואני לא יודעת איך לשחרר אותו.

cookies week56

השבועיים האחרונים באימוני הכושר

שבוע חמש התחיל וחלף והסתיים בלי ארועים מרגשים. עוד אימון ועוד תרגול, הליכות וקצת ריצות קצרצרות, תרגילי כח לבטן, לברכיים ולגב. התרגלתי. זה עדיין קשה, אבל השעה הזו עוברת מהר מאוד, והרעשים שהגוף שלי משמיע בזמן אימון לא נעלמו אבל עברו לעבוד ברקע.

עליה סקרנית על המאזניים גילתה לי שעליתי קצת במשקל, אבל לא ברור כמה, כי כל מאזניים מראים משקל אחר, מה שגורם לי להאמין שאף אחד מהם לא מכוייל.

ביחד עם זה התחילו הדיבורים על מירוץ שיתקיים באמצע אפריל. מה זה דיבורים? תעמולה! ואני הרי לא רצה. לא נורא, אומרת לי ברוריה. תרוצי קצת ותלכי הרבה. מה קשור, מירוץ ואני? ואם אפול בתוך כל גדודי הנשים שרצות סביבי? בשביל מה בכלל להירשם למירוץ כשאני לא רצה?

שבוע שש: נתתי לבלבול שלי להוביל אותי, וכשבאימון היה צריך לרוץ סדרה בכל הכח בעליה התלולה של רחוב הנגב, רצתי סדרה בכל הכח בעליה התלולה של רחוב הנגב, והתחלתי לדמיין את עצמי במירוץ ההוא.

ואז הגעתי הביתה והתחילו לי כאבים ברגל. ופה הכל נעצר. לא רצה, יושבת בבית על שקית ירקות קפואים. לא חושבת על מירוצים ולא על בגדים מנדפי זיעה. מדדה לכל מקום בכפכפים.

סינתזה

לא היתה לי עוד ברירה, אלא לשבת בסלון עם הרגל למעלה. הילדים הסתלקו להם ליום חופש בעבודה של אבא, ואני ישבתי בסלון עם הרגל למעלה ועם המחשב עלי. כשאין מה לעשות אלא לנוח, הכל נרגע מספיק בשביל להשתחרר, גם הכתיבה וגם הלחץ על הקרסול. אני בחזרה על הסוס! רק שהסוס הפעם יותר נמוך והוא דוהר יותר בנחת. הכל בסדר, בכל מקרה אגיע, גם אם לא מהר וחזק כמו שדימיינתי.

בתמונה מטה: מדמה אימוני בטן וחסימות כתיבה

plank_writersblock1צילום: Shutterstock

 

לסיכום השבוע, שיר של רצי לילה, בלי אף טיפת ריצה, אבל עם המון שחיים בג'ינס.

[youtube b8ORHVdTxbg nolink]

 

זה הכל להפעם. היו שלום, ונשיקות עם רוז’ מגברת הבלים!

 

∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞

 הי! אהבתן מה שקראתן? אתן מוזמנות לעקוב אחריי באופן קבוע, בכפתור “עקוב אחרי” כאן למעלה או בדף הפייסבוק שלי גברת הבלים