הגברת מתאמנת: שבוע שני

שבוע שני לאימונים, ובו השרירים שלי פוצחים בהתקוממות מאורגנת.

יום ראשון, ערב, פנים:

עוד לא התייבשה הדיו על הפוסט הקודם, וכבר הגיע המשבר. איזה משבר כבר יכול להיות אצל מישהי שיצאה להליכה פעמיים, ודאי תשאלו. אז לא. החורף חזר, ובמקום אימון בחוץ, כמו אלה של שבוע שעבר, קיבלתי ווצאפ לפנים עם הודעה על שינוי כיוון ועם הוראות כלליות אך מפורטות לעינוי סיני בשם אימון ליבה. מילים כמו פלאנק ושכיבות סמיכה הסתחררו מול עיני, מלוות בקישורים לסרטוני הדגמה. הייתי שמחה לספר לכן שאיבדתי את ההכרה. אבל זה לא מה שהיה. הייתי שמחה לספר לכן שעשיתי את האימון, אבל גם זה לא מה שהיה, לפחות לא הערב. מה שהיה זה שאיבדתי את שלוות רוחי והתעצבנתי.

תבינו, אני באמת משקיעה בדבר הזה. לא סיפרתי קודם, אבל בשבוע שעבר יצאתי לעוד שתי הליכות נמרצות בנוסף לשני האימונים שנקבעו. הלכתי לישון בעשר. אכלתי ארוחות בוקר. שחזרתי את תוצאות בדיקת הארגומטריה שעשיתי לפני שנה כשהיו לי כאבים בחזה וכולכם כולל הרופא צחקתם עלי, רק כדי שאוכל לחשב דופק מטרה, מה שהדבר הזה לא יהיה. אפילו לקחתי מההורים מד דופק מצ'וכלל (היה מצ'וכלל לפני שנתיים, גם טוב). אבל לנסות לבד רשימה של תרגילים, שבמקרה הטוב ניסיתי לפני שש שנים, כשעוד התעמלתי בסטודיו וגם אז נפלתי על הראש? התעצבנתי. אז לא. אין אימון בראשון בערב. ובאופן מפתיע, גם לכתוב את זה עכשיו, בזמן אמת, לא מרגיע לי את העצבים. אז לא, אין הערב אימון.

יום חמישי, בוקר, חוץ:

איך עבר כל כך מהר השבוע? שלושה ימים של חורף, יום ולילה של מיגרנה והופ! הגיע חמישי בבוקר. שבע וחצי בבוקר. ואם חשבתי שאוכל להתחמק מתרגילי הליבה של יום ראשון, נתבדיתי. מה זה נתבדיתי?  בנו"ן דגושה נתבדיתי.
בקושי בלעתי תמר, כי זכרתי שקפה לא אוהב לשקשק בקיבה לבד כשהוא עושה ספורט. בינתיים סיפרתי לברוריה איזו הלכנית טובה הייתי אתמול, ואיך זה שאין לי דופק בבוקר. ואז התחלנו. תרגילי טכניקה וסגנון (שזו מילה יפה לשטיקים של ריצה), אימון על מחזורי (מילה יפה לתרגילי רגליים/בטן שביניהם עוד ריצה), סטים של ריצה בעליה והליכה בירידה (מול המכולת ברחוב הנגב, שמישהו יציל אותי כבר), ולקינוח תרגילי הכח שנמנעתי מהם באדיקות ביום ראשון. למתעניינים, שרירי הבטן והגב שלי מתלוצצים עם רופאיהם.
חזרתי הביתה סחוטה אך סחוטה. העייפות הספורטיבית עשתה דואט עם העייפות הכרונית שלי וכל היום לא הייתי בנאדם, כמו שאומרים בעגה.

 

week21a  week23a  week22aצילומים: ברוריה בובליל

יום שישי, בוקר, פנים:

שמישהו יזמין כומר מוודה. דומה כי לקיתי בשיתוק.

[youtube xMQ0Ryy01yE nolink]

 

זה הכל להפעם. היו שלום, ונשיקות עם רוז’ מגברת הבלים!

 

∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞ 

♥ הי! אהבתן מה שקראתן? אתן מוזמנות לעקוב אחריי באופן קבוע, בכפתור “עקוב אחרי” כאן למעלה או בדף הפייסבוק שלי גברת הבלים