הגברת מתאמנת: שבוע רביעי

סיכום חודש ראשון ורשימות.

ציפיות והתפכחויות

כשהתחלתי להתאמן בקבוצת הכושר של ברוריה לפני ארבעה שבועות, היתה לי רשימה של ציפיות: תכננתי לא לרוץ, אבל כן לשפר את איכות הצעידה שלי. קיויתי להתנשף פחות בעליות המאוסות וממש ממש רציתי שתרד לי קצת הבטנונית ושיהיה לי קל יותר לרכוס את הג'ינס. לא חשבתי שאהנה לבוא לאימונים. הרעיון שיחד איתי מתאמנות נשים בכושר טוב משלי הרתיע אותי. כל האמירות בדבר השתתפות במירוצים נראו לי כמו משהו שרק אנשים אחרים עושים.

בפועל, מה שקרה זה שאני נהנית להגיע לאימונים. גם בערב, כשכבר אין לי כח לכלום, וגם בבוקר, כשעדיין אין לי כח לכלום. הנשים שסביבי נעימות ומפרגנות לזו שלא רצה. אני עדיין לא רצה, מלבד בתרגילים קצרים של כח ושל טכניקה. אני משתדלת להכניס עוד הליכה אחת עצמאית באמצע השבוע, ומצטערת כשזה לא יוצא לפועל. וגיליתי שאני מעדיפה עליות על פני ירידות, שקל יותר לאבד בהן שליטה.

עליות וירידות

ואפרופו עליות וירידות, כזה ממש היה השבוע שלי בספורט. השבוע התחיל במצב רוח מרומם: קניתי לעצמי כמה בגדים חדשים לספורט, שאף לא אחד מהם הוא שחור. הצטערתי קצת שלא מצאתי משהו באדום, אבל תכולים וסגולים בהחלט עושים את העבודה לא פחות.

week4c

באימון בערב היה לי רגע קיצוני של פחד וחוסר אמון בעצמי, שהתפרץ בצורה של צחוק היסטרי ובלתי נשלט, עם דמעות ועם חיבוק חם לרצפה של המגרש.

week4abצילום: ברוריה בובליל

אחר כך, לא הצלחתי להתעמל כל השבוע, לא הצלחתי לסגור כפתור של ג'ינס אהוב, ובכלל הייתי עייפה כל הזמן. ואז הגיע יום חמישי. ואו, כמה רע שזה התחיל. הלכתי לאימון של 5:30 בבוקר, כי הייתי צריכה לחזור הביתה עד שבע. היו שם המון אנשים נמרצים, גברים ונשים, כולם במצב רוח חם ומרומם ועם שרירים של מירוצים. אני באתי עייפה, שרפתי את הקפה בבוקר, לא מצאתי את התמרים שלי, ושכחתי בבית את מד הדופק ואת משקפי השמש ולהדליק את הדוד. הרצים יצאו להם לאימון אחר, ואנחנו ההולכות/רצות יצאנו לאימון משלנו, שהיה קשה באופן מיוחד, ועסק בדרכי התמודדות עם ריצה והליכה על שבילי כורכר מלאים באבנים.

פחדים

במהלך האימון הזה היה לי הרבה זמן לחשוב על דבר שאני ממש לא אוהבת לחשוב עליו – הפחדים שלי. כולם מפחדים ממשהו. אני מפחדת מהרבה דברים. ערכתי רשימה של הדברים העיקריים שמהם אני מפחדת כשאני חושבת על ספורט, ובעיקר על ריצה:

  • שאפול
  • שאקבל סחרחורת, ואז אפול
  • שאדפוק את הברכיים
  • שאקבל התקף לב
  • שאקרע רצועה
  • שיכאב לי

גם לקרוא את הרשימה הזו, שחור על גבי מסך, לא מפחית ממני את הפחדים, ואולי אפילו מגביר אותם. אבל אי אפשר לתת לפחדים לנהל את החיים, ולכן אני מאוד אוהבת לסגור את הפוסט השבוע בשמחות.

שמחות

אני שמחה שאני יכולה לסיים את הפוסט ואת השבוע הרביעי בעליה, אחרי הירידה של הפחדים: אחרי הצעידה הנמרצת והממריצה של שבת בבוקר, גיליתי ששברתי את השיא של עצמי בהליכה.

לפני חודש יכולתי ללכת שלושה וחצי או ארבעה קילומטר במהירות 5.5 קמ"ש.

היום אני יכולה ללכת חמישה וחצי קילומטר במהירות 5.9 קמ"ש.

לרוץ? לא נראה לי שאני יכולה, בודאי לא יותר מריצה מאוד קלה ומאוד קצרה, של דקה או שתיים. אבל היום אני מרוצה מעצמי מאוד.

קבלו, לסיכום החודש, שיר של ספורטאים:

[youtube btPJPFnesV4 nolink]

ואם הגעתן עד לכאן, לחגוג איתי את סיכום החודש הראשון, ורוצות לחזור אחורה ולקרוא איך עבר עלי כל החודש, אתן מוזמנות לקרוא את כל הפוסטים הקודמים כאן:

פוסט אפס
שבוע ראשון
שבוע שני
שבוע שלישי

זה הכל להפעם. היו שלום, ונשיקות עם רוז’ מגברת הבלים!

 

∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞ 

 הי! אהבתן מה שקראתן? אתן מוזמנות לעקוב אחריי באופן קבוע, בכפתור “עקוב אחרי” כאן למעלה או בדף הפייסבוק שלי גברת הבלים