הגברת מתאמנת: כבר חצי שנה

כבר חצי שנה שאני מתאמצת. לקראת מה? לא ידוע.

זה פוסט תשיעי בסדרה על איך בטעות נכנסתי לכושר. אתן מוזמנות לקרוא את כל הפוסטים הקודמים כאן:

פוסט אפס
שבוע ראשון
שבוע שני
שבוע שלישי
שבוע רביעי
שבוע 5-6
שבוע 7-8
סיכום המירוץ הראשון

∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞

 asix_mo_compar

אני זוכרת את זה כאילו היה רק לפני שישה חודשים. נעלתי את נעלי הספורט המיתולוגיות, ששירתו אותי נאמנה בשמונה השנים האחרונות, לבשתי את מדי הכי-יפה-כשנוח ובאתי לאימון הליכות ועצימות וכל מני בבלייאת.
מקריאה בפוסטים הראשונים האלה, אני לא יכולה של לשים לב שקצת השתנו זמני האימונים, ובמקום אימון אחד בתשע בערב ואחד בשבע וחצי בבוקר, פתאום אני באימון אחד בחמש וחצי לפנות בוקר ועוד אחד בחמש וחצי לפנות בוקר. מה לעזאזל קרה ואיך הנמכתי את ההגנות שלי ככה? חוץ מזה, אתן יודעות איזו מפלצת אני בחמש וחצי לפנות בוקר? ברוריה יודעת. וגם המתאמנות האחרות שמשקרות לעצמן ש"לפני הזריחה" זו שעה לגיטימית לעשות ספורט.

הדבר הכי עקבי שהבחנתי בו בחצי השנה האחרונה, חוץ מזה שהגעתי באדיקות לכמעט כל האימונים, הוא שאני כמעט תמיד פצועה. לא כאילו רגל שבורה עם העצם מבצבצת החוצה ומראות קשים, אפילו לא המדבקות ההזויות האלה של השרירים הקרועים ומי בכלל ידע שאפשר להדביק שריר מבחוץ. לא, יותר סוג של מכה יבשה. אולי דלקת קטנה בגיד. קודם זה היה ברגל שמאל, אם אתן זוכרות. אחרי כמה שבועות של שקט מזה חטפתי אחת ברגל ימין. העניין הוא שכואב לי.

קשה. קשה לרוץ כשכואב. קשה להתעמל בקיץ כשגם בשש בבוקר הזיעה נוטפת בפלגים לתוך העיניים. קשה לרוץ על ריצוף וקשה לרוץ בשטח. קשה גם לראות איך הכל תקוע במקום: כמה אני יכולה לרוץ, איך הכפתור של הג'ינס ממשיך לנצח במאבק נגדי, ואיך התחלתי בכושר לקוי ואיתו, כנראה, גם אסיים.

asix_mo_rollers_4

בשלב זה של הבלוג, אני רוצה לפנות פנייה אישית לכמה נשים, לא צריך להזכיר שמות, אתן יודעות מי אתן, ולומר:

א. אני לא שונאת אותך, אני שונאת את החיים עצמם, ובכל מקרה אל תצפי שאחייך בחמש וחצי בבוקר.
ב. אל תגידי לי "כל הכבוד". אני רצה יותר לאט ופחות מרחק ממך, ואני לא טעונת טיפוח.
ג. ברוח זאת, ואם אני כבר משניאה את עצמי על כל העולם, אני רוצה להגיד קבל עם ובלוג שאני שונאת את פארק הנחל כלוקיישן לאימונים. הדבר היחיד הטוב בפארק הנחל זו החתולה שמלווה אותנו בכל אימון.

כן, אני יודעת שהמשמעות של כל זה היא שאני כנראה לא אמורה להתעמל בקבוצה, אבל זה מה שיש.

בכל מקרה <שורקת לעצמי במבוכה אחרי ההתפרצות הקטנה הזו>

רק שתדעו שלפני שבוע רצתי שטח חצי שעה בלי לעצור ולירוק את הריאות. כן, אחר כך הלכתי כל הדרך חזרה עם הסחרחורת הווסטיבולארית שלי, כן, יומיים אחרכך היו לי התכווצויות שרירים עד הצואר, כן, באימון שאחרי כבר חזרנו לריצוף וזה היה הרבה יותר קשה.

מה אני מנסה לומר? שהקסם הזה שרואים בסרטים, של מישהי שמתחילה ספורט ואחרי חצי שנה כבר מכורה לאנדורפינים ורצה חצאי מרתונים וצריכה להחליף מלתחה וכל זה? זה שקר. שקר גס. אין שום התמכרות. בכל פעם מחדש אני צריכה להאבק בכח מול זו שרוצה להישאר על הספה או מתחת לשמיכה. היא תמיד מוכנה להתמסר אלי בשמחה.

אני, אני רק בנאדם. 

[youtube o7zTbziFGlw nolink]

זה הכל להפעם. היו שלום, ונשיקות עם רוז’ מגברת הבלים!

 

∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞

 הי! אהבתן מה שקראתן? אתן מוזמנות לעקוב אחריי באופן קבוע, בכפתור “עקוב אחרי” כאן למעלה או בדף הפייסבוק שלי גברת הבלים