"שתי השמשות של דדיקה" מאת מגי אוצרי
הוצאת : כנרת, זמורה ביתן – 237 עמ
מכתב ח"י המשפחות היה מכתב שנשלח באוגוסט 1969 על ידי ראשי 18 (ח"י) משפחות יהודיות מגאורגיה (ברית המועצות דאז) לוועדה לזכויות האדם של ארגון האומות המאוחדות
המכתב היה ניסיון קבוצתי ראשון של יהדות גאורגיה להודיע למערב על רצון היהודים לעלות לישראל.
מכתב זה היווה רקע לספרה של מגי אוצרי "שתי השמשות של דדיקה".
זהו סיפור חייה של משפחה יהודית ציונית בגאורגיה (גרוזיה) הכמהה לעלות לארץ ישראל. אולם יש בספר כמיהות וגעגועים לרוב – לאהבת אם, לאהבת אחות , לאהבת גבר ואשה, לאהבת תרבות ולקשרי משפחה.
בספר מתוארים מנהגי הקהילה, מסורות המתקיימות מאות בשנים, דמויות ססגוניות מכל הקשת החברתית , ביטויים רווחים , אמונות ואגדות עם נפוצות.
העלילה בספר אינה כרונולוגית והיא חוזרת ובאה ומרכיבה את עצמה לכדי רשת מסועפת ועשירה של בני אדם הקשורים זה לזה בקשרים שונים – החל בקשרי נישואים, הורות , אחווה ועד אנשי מפתח בחברה ובביורוקרטיה הקובעים גורלות.
גיבורת הספר היא צעירה החיה עם משפחתה בשכונה דלה בחיפה . אם המשפחה היא אחות במקצועה, אשה מרירה וכעוסה , אשר נסיבות חייה גרמו לה להיות כזו. בתה נלחמת על אהבתה, אך מתקשה להתחרות באחיה הבוגר יותר ובמצוקותיה של האם.
לכל אחת מהדמויות בספר יש סיבה טובה ובעיקר מוצדקת להיות כפי שהינה. אנו הקוראים, איננו מסוגלים לשפוט אף אחת מהן על מעשיה או מחשבותיה , ואנו נאלצים להזדהות איתן בכל לבנו. .
זהו ספר הביכורים של מגי אוצרי, משפטנית ממוצא גיאורגי, אך למרות זאת מתגלים בין דפי הספר בשלות ואומץ לב נדירים . לשונה של מגי אוצרי עשירה ורגישה במידה רבה ביותר , המון כנות ועוצמה ניכרים בכתיבתה והספר נקרא בנשימה עצורה.
"לפעמים תהתה אמא שלי אם השמש של גרוזיה והשמש של ישראל , אותה אחת הן. השמש רכת המגע – שליטפה את פניה והאירה את פרצופה של מאדו באור יקרות, כשהן יושבות יחד בגן הציבורי שליד התיאטרון בקוטאיסי – והשמש הקופחת שדחקה בזיעה לצאת מעורה ומילאה את חולצתה הלבנה בכתמים רטובים כשישבה בחוץ , בזמן ההפסקות שניתנו לתלמידות בית הספר לאחיות של רמב"ם – נראו אך כבנות דודות רחוקות. האחת, יפהפיה, נוסכת אור בחדר עם היכנסה אליו, ואילו השניה, העתק דהוי שדמיונו למקור ניכר, אך בדלותו רק מדגיש הוא את שלמותו של האחר. והנה בשני המקומות –קוטאיסי וחיפה, סברו האנשים שהם חיים בארץ האלהים" ( עמ' 205)"
עצב ובושה כרוכים בחייה של הקהילה הגרוזינית שהגיעה לארץ בחוסר כל ובעיקר ניטלה ממנה גאוותה.
לאחד מאבות המשפחה הוצע , עם הגיעו לארץ, לעברת את שמו, הוא ניאות, אך לא קלט מהו שמו החדש. מששאל "מה שמי?, נענה בלעג על היותו רפה שכל… אלמנה עם שני ילדים קטנים לא רצתה לפנות לסוכנות כדי לקבל קיצבת מחייה, כי ליבה לא מלאה לעשות כן.
אני תקוה שבספרה זה תצליח מגי אוצרי להביא לתודעת הקוראים בישראל את סיפורה העצוב של קהילה מפוארת.
