הבת האובדת/ נילי לנדסמן
יולה קצנלסון, אשה בת חמישים ומשהו, חוזרת ארצה לקיבוץ שסבה היה בין מקימיו. היא חוזרת הבייתה לאחר שלושים שנות נדודים. היא חוזרת עם טרולי. שהוא והדברים שבתוכו ובנוסף שליש בית בקיבוץ שהיא קיבלה בירושה הם כל רכושה בחיים האלו. היינו אולי מצפים למישהי שוויתרה על כל הבט חומרי בחייה שיהיה לה עומק מחשבתי. שהמהות הפנימית שלה תהיה עשירה ומכילה. שיהיה בה אור פנימי. שחוכמת חייה תהיה משהו שניתן להתמלא ממנו וללמוד ממנו. שתהיה בה שלווה והלך רוח של קבלה. אבל לא כך הוא. יולה קצנלסון חוזרת אחרי שלושים שנה ללא השכלה, ללא משפחה, ללא רכוש, וללא קשרים עמוקים שהשאירה מאחוריה. התחושה היא שאותה בת 19 שהשתחררה מהצבא שחרור מוקדם, שלקחה את מענק השחרור והסתלקה מישראל. היא בדיוק מי שחוזרת לאחר שלושים שנה. כעת היא מבוגרת יותר. מקומטת יותר. שיערה הלבין. שיניה זקוקות לטיפול. היא רזה מאוד. ומרירה למדי. שום הארה. שום שלווה. שום מיומנות מיוחדת. ושום יכולת הכלה יוצאת דופן.
יולה קצנלסון, היא אחות של אודי ואבנר, והבת של שלומקו ואורה. שלומקו היה שר החקלאות ואורה התאבדה. לפני כן יולה הייתה הילדה המועדפת, היא לא הסתדרה עם אמה ואת אביה היא העריצה. מסתבר שגם לינה משותפת לא מצליחה, לחסל את תופעת המריבות בין ילדים להורים. אפשר היה לחשוב שלפחות אם אין מגורים משותפים, אז אין מריבות. אבל מסתבר שאפילו את החסד הזה של יחסים הרמוניים, בין הורים לילדים, הלינה המשותפת לא הצליחה לייצר. לשלומקו לא התאים לגדל שלושה ילדים. הוא היה עסוק מידי. יולה מסתבכת בקיבוץ. ועוד בהיותה תלמידת תיכון מסדרים לה לגור וללמוד בתל אביב. השרות הצבאי אומנם התחיל בצורה טובה אולם כשהמפקדת הישירה שלה מתחלפת למישהי שאינה עושה הנחות לבת של שר החקלאות, ודורשת מיולה התנהגות של חיילת בצבא, ולא סטלנית תל אביבית, יולה בוחרת להיכנס להריון ולהשתחרר מהצבא. בחירה בפתרון הקיצוני תוך כדי התעלמות מכך שהוא שכנראה ישאיר סימנים בגופה ובנפשה, הוא מאפיין בולט אצלה.
יולה חוזרת לארץ, על מנת לשהות ליד שלומקו, אביה. שמיום ליום מאבד את צלילות מחשבתו. היא גם חוזרת לארץ כי בעצם אין לה יותר מה לעשות היכן שהיא נמצאת. היא מתרצת את החזרה לעצמה בכך שזהו מסר מן הגורו שלה שהועבר אליה בחלום. היא מתמקמת בקרוואן המשמש כביתו של אבנר אחיה הצעיר. אודי ואבנר הניחו שהיא תתארח אצל אודי בבית. בשלושים השנים שחלפו אודי הפך לאיש עשיר ביותר כנראה הרוויח את הונו מעסקאות ביטחוניות. אבנר לעומתו נשאר מן רווק נצחי, הממשיך לחיות בהרחבה בקיבוץ להחליף חברות ולעשן גראס באופן קבוע. בכלל הגראס מאוד פופולרי שם בצפון היכן שמתרחשת עלילת הרומן, ונדמה שכל גיבורי הספר הזה מעשנים אותו בכל הזדמנות. עם נחיתתה בארץ, ליולה מסתבר שזוהר שניאורסון, מי שהייתה בעצמה שייכת לאצולה של הקיבוץ השכן. זוהר, שיולה מכירה אותה עוד מהילדות וכבר אז הצליחה לריב עימה, זוהר שהפכה לאשתו של אודי ושיולה הצליחה לריב עימה מריבה עזה בביקור הקודם שלה. התמקמה בבית של שלומקו. אותו בית ששליש ממנו שייך לה. את הסיבה לפרידה בין זוהר ואודי יולה לא יודעת. היא מניחה שזה קשור לבגידותיו של אודי בזוהר. מסתבר ששני האחים לא לגמרי שונים מאביהם בכל מה שקשור לנשים ולנאמנויות. יולה נלחצת מעניין הבית, היא מבינה שהיא תכננה לגור בו.
חזרתה של יולה לקיבוץ מסתבר שמרגשת בעיקר אותה. המפגש עם נוף ילדותה בהחלט חודר עמוק לליבה, ולמרות שאין לה שום אשליות לגבי מצב העניינים היום, היא לא תמימה יולה ולמרות שנות נדודיה הרבים, היא בהחלט מודעת לכאן ולעכשיו. עדין ההליכה הזאת בנוף ילדותה לגמרי מעלה דמעות בעיניה. אנשים שמחים לראותה אולם איש לא ממש יוצא מגדרו. דווקא מור שור, שיולה והיא היו פעם מזמן חברות נפש, דווקא היא כן שמחה מאוד לראותה. מור הייתה יפיפייה כשהייתה נערה צעירה ומסתבר שהשנים לא השפיעו עליה לרעה. גם כיום היא יפיפייה. יפה וגרושה. היא מתייחסת ליולה בחביבות אין קץ, מה שנתפס על ידי יולה, לפחות בתחילת הביקור כטרחנות. מור לא מצליחה להבין איך יולה מסתובבת כך עם שיערה הלבן ובגדיה הסמרטוטים, דווקא אדישותה של יולה לסממנים החיצונים נדמית אותנטית. אנו מלווים את יולה בימיה בארץ, ומלווים אותה אף בזיכרונותיה מהשנים הקודמות. אנו מקבלים רקע על מהלך חייה של יולה מאז שהשתחררה מהצבא ועד ימינו. קיים דיסוננס בין התפיסה של יולה את עצמה, לבין המציאות. התחושה לאורך הספר היא שיולה חיה בחוסר מודעות למצבה. בתוך תוכה היא לועגת כמעט לכולם, המחשבות שלה שגלויים לפנינו כמעט ולא עושים חסד עם איש. יש לה טענות ומענות לכולם. היא כמעט ולא מוצאת דבר אחד חיובי לומר על אף אחד מהאנשים שהיא פוגשת. אף יחסיה עם אודי האח המועדף עליה, מי שבילדותו היה קרוב אליה מאוד, אף עמו יחסיה מסובכים והם נעים ללא הרף מאהבה גדולה לזעם גדול לרוגז ולהעלבות וחוזר חלילה. קשה לעקוב אחרי הלך מחשבתה של יולה. לעיתים נדמה שמחשבתה חדה מאוד, שהיא היחידה שרואה את הדברים כהווייתם, ולעיתים נדמה, שהיא חסרת מודעות לחלוטין למה שקורה סביבה. אבנר אחיה הצעיר אומר לה "את מתנהגת כאילו מגיע לך משהו. לא מגיע לך שום דבר, את מבינה? אין לך שום זכויות יתר. תפסיקי להתנהג כאילו שמישהו חייב לך משהו" זוהי אמירה קשה שדי מפתיעה את יולה, לא כך היא תופסת את עצמה. לקראת סיום אי אפשר שלא לומר מילה על כותרות הפרקים שכל אחד ואחד מהם נדמה כיצירת אומנות. כל כותרת שכזו נדמית כמכילה עולם ומלאו. קשת המשמעויות שמכילה כל כותרת יכולה לפרנס מאמרים רבים. "הבת האובדת" אינו קינה על היעלמותו של הקיבוץ, הוא אפילו לא שיר געגועים לזמנים שלא ישובו יותר לעולם, והוא גם לא כתב אשמה על הלינה המשותפת באופן כללי ועל האב והאם הספציפיים של שלושת האחים. זהו הוא רומן ריאליסטי כזה שהדמויות בו אולי בדיוניות אך לא אתפלא אם יסתבר שבני דמותם מסתובבים להם כאן בנינו. "הבת האובדת" הוא ספר עם עלילה זורמת וכתובה היטב. כזה שנקרא בזמן קצר ובהנאה. לקרוא כמובן שלקרוא.
מו"ל: זמורה-מוציאים לאור, 303 ע', עורכת: נועה מנהיים
