הבן שלי סיים י"ב. אני יודעת. זה מה שקורה בזמן הזה בדיוק בבתים רבים. לחות מטורפת. צפיפות בלוז ג'ינגול בין שלל אירועי ומסיבות וחגיגות ועוד אירוע סיום.
אני יודעת גם הבת שלך והבן של השכנה סיימו י"ב.
אבל זה לא אותו דבר. מצטערת. זה הבן שלי שסיים 12 שנות לימוד. ובשבילי זו נקודת ציון. אבן דרך משמעותית.
במהלך שבועות ההריון ליוותה אותי חרדה אמיתית לגבי היכולת או אי היכולת שלי לאהוב יותר מילד אחד. הבכורה מילאה את ליבי, בזמן ההוא עדיין לא הכרתי את גמישותו המופלאה של הלב שלי ולא יכולתי לסמוך על מי שגדלה כבת יחידה לאמא אחת ויחידה שאדע לאהוב בכפולות של יותר מאחד.
אני זוכרת את יציאתו לעולם, בתיזמון משלו. בדרכו. מתעכב, מסביל ומעורר דאגה, עד לרגע שלו. לתיזמון שהתאים לו, ואז דולפיני ומהיר הוא החליק החוצה. קסם.
במהלך ההריון שלו נפטר אבא של הקירח. ולאחר הלידה שלו, בעיתוי שהיה שמור לאירועי מפתח בחיי אמא שלי התמוטטה והתאשפזה, שוב.
היו ימים קשים ומצד שני השמש בתוכי זרחה בעוצמה שלא הכרתי קודם. בשעות בוקר מאוחרות של יום חול אחד ישבתי בסלון הדירה שלנו. סיימתי שיחת טלפון, אחת מרבות, שדמתה לסיוט עם אמא שלי, ואז הוא התעורר, בוגר התיכון הזה שלי, לקחתי אותו אלי וחזרתי לכורסא, הבטתי בפניו המיוחדים, בעיני הזית הנבונות. ורגע לפני שהצמדתי אותו אלי ליניקה הרגשתי כאילו הזמן עצר מלכת. כאילו אין אושר גדול מזה, זכות גדולה מלהיות אמא של גור האדם הזה. זה בדיוק. בכיתי מאושר. בכי מטהר. גבוה ומלא הכרת תודה.
כשהיה בן שלוש יצא הקירח למילואים שבסיבוב אכזרי של הגורל הפכו ל"חומת מגן" אחר כך הרבה השתנה.
הייתה לו ש' שורקת ובמקום למד אמר יוד. היו לו רעיונות יוצאי דופן וחיוך שגונב את הלב.
והייתה לו ובו רגישות מטורפת. לתפר בגרביים, למגע של בד מסוים. שירים ספציפיים עשו לו בחילה. אח שלו הקטן הטריף את דעתו. אחותו התינוקת עשתה ההיפך.
עם השנים למדתי שיש לו קול פנימי חזק וברור. והוא, הקול הוא שמנהל את העינינים. היו שנים של סערות. התקפי כעס ותיסכול. בדידות חברתית. ומדי פעם רגעי חסד יהלומיים, שעצם קיומם הפך את כל היתר אפשרי יותר.
חוש ההומור שלו נדיר. ומרגע שהתחיל אי שם יסודי לנגן הפכה המוסיקה אדמה ושמיים והאוויר שבינהם.
רבנו המון. נעלבנו זה מזו ולהיפך אין ספור פעמים. הזלנו דמעות יחד ובנפרד. ביני ובינו תלויות מליוני אותיות שחברו למילים של אהבה. של דאגה. של תוכחה. של חיים.
הוא זה שהצליח להבין אותי מהר ואחרת מאחיו. את הבחירה שלי לאהוב אחרת.
כשמשהו לא נראה לו הוא אומר. למי שזה לא יהיה. וכשזה ממש ממש חמור הוא מוביל איזה מהלך, כמו "מחאת השמלות" ומשלם את המחיר.
הוא טבעוני. והוא צנום. יש לי בן צנום. והרזון שלו מלחיץ אותי, אבל זה מעצבן אותו ממש כשאני מדברת על זה.
הוא מתבגר, הקול הפנימי שלו מלווה אותו ואותנו כדייר של קבע.
לצבא הוא לא הולך. הוא לא ילך. וזה בסדר לי. ממש. ואני אומרת את זה חזק וברור. זה בסדר לי שהבן שלי בחר לשמור על הנפש המיוחדת שלו. מתוך מודעות והבנה למה הוא מסוגל ולמה לא. מתוך כבוד למי שהוא והבנה ובגרות. הוא כבר בחר היכן יעשה שירות לאומי.
יש לי ארבעה ילדים. ארבע גלקסיות מוארות. לכל אחת קצב צבע וקסם משלה. בכל אחת ערים בנויות ודרכי עפר. ימים גדולים ומדבר.
הגלקסיה שהיא הוא עשויה פיסות מרחפות של עננים ותקווה. תמהיל של חלומות ועוצמה. יש בה מרחבים אין סוף וקבלה. ויש בה פינות אפלות ממש שעליהן אני תמיד מבקשת לשמור, להאיר, לחפות. לקוות.
הבן שלי סיים י"ב. וקל זה לא היה. אבל זה שלו. וקצת שלנו גם. וזה רגע בזמן ויש לו משמעות.
הנה קישור להופעה שלו ב"אוזן בר" כדאי. זה הבן שלי.
https://www.facebook.com/events/1789627024410860/?ti=icl&__mref=mb
