אתמול הודיע לי הבן הבכור כלאחר יד – "הוצאתי אותך מהפייסבוק שלי". בתחילה נעלבתי קצת, אבל בסופו של דבר הבנתי אותו.
הוא בן 23, חזר עכשיו מטיול במזרח. רוצה לעבוד, ללמוד וגם לחסוך – אז הוא עדיין בבית. יש לו גם חברה צמודה. מאחר והוא בבית ואין לו כניסה נפרדת – בסך הכל אני די בורידים שלו והוא לא אוהב את זה. בעניין של להיות יחד בפייסבוק עם הילדים, אני בחברה טובה. לא מזמן ג'ודי ניר מוזס כתבה בפייסבוק שלה שהיא קיבלה איומים מהילדים שלה, שאם היא תעיר להם על השעה המאוחרת שהם על המחשב בתוך הפייסבוק ועל זה שהם גולשים במקום לעשות שיעורי בית – ייחרץ דינה. אנחנו לא לבד – יש עוד הורים במצבנו.
מקדש פרטי
הפייסבוק הוא מקדש פרטי בגיל הזה. מועדון סגור. לי זה נשמע לי מוזר, כי מבחינתי הפייסבוק הוא במה למי שרק מבקש להצטרף. אצלי יש פלורליזם. אני מקבלת את כולם ללא הבדל עיסוק, דת, גזע מין וגיל. אבל הוא, הבן שלי – לא כזה. אצלו הפייסבוק הוא זירה למערכת קשרים אישית בהחלט. הדבר האחרון שהוא רוצה זה את אמא שלו בטריטוריה הזו. כך האמא הפולנייה (אני) תדע מה בדיוק הוא חושב בכל רגע נתון (הם נוטים לבטא את זה בפייסבוק בגיל הזה), מתי הוא יוצא ולאן, את כל הצילומים שלו ושל החברים שלו, את ההגיגים של החברים, את הטעם שלהם במוסיקה. בקיצור זה להיות לו בנשמה.
לפני כחמישה חודשים, זכיתי לאישור כניסה להיכל הפייסבוק של הבן שלי. זה היה אחרי בקשות חוזרות ונשנות שלי שגבלו בתחנונים, היה גם משא ומתן ארוך ומתיש ורק אז הוא הסכים שאתחבר לפייסבוק שלו. התנאי היה חד משמעי: הוא הזהיר אותי באופן שלא משתמע לשתי פנים והיה קשיח לחלוטין: "את לא מגיבה לכלום. לא נכנסת לי לפרופיל ובטח לא לצילומים". את צופה פאסיבית וגם זה רק כשאת רואה אותי בדף הבית ( ה-Home). שתהיה מהכיוון שלך דממת אלחוט מוחלטת. לחצנו יד.
עמדתי בזה בגבורה במשך חודשיים. אבל אז, הוא נסע למזרח הרחוק והיו לי החלקות קטנות. ממש פיצפונות – פה תגובה עם לייק לצילום שלו עם החברה על פיל, שם חייכן קטן או לייק לצילום שלו בתערוכת אקספו בסין. באמת בקטנה. הוא העיר לי ואמר שאני מפרה את ההבטחה. השתתקתי למשך חודשיים נוספים. אבל אז, היתה התרחשות דרמטית בחיי, שגבלה בעוצמתו של פגיעת מטאור בכדור הארץ – התחלתי עם הבלוגומאניה שלי בסאלונה. נעשיתי בלוגרית מכורה ורציתי שכולם ייקראו. התאפקתי לא לשתף אותו. כפי שקורה למכורים לטיפה המרה או לסם: יום אחד- מעדתי. הרהבתי עוז והכנסתי בלוג שלי לדף הבית שלו. כפי שקורה למכורים – זה מתחיל במעידה אחת, אבל, אז זה קורה שוב ושוב ללא שליטה.
זו היתה פלישה איומה. שבירת כלים. הפרת כל ההסכמים. חציית כל הקווים. סקנדל. משהו שהבן לא היה מוכן לסבול. הוא אמר לי שאני ספאמרית. שמלאתי לו את הפייסיבוק בספאמים (מעליב נורא! הבלוגים שלי זוכים לעשרות לייקים מהציבור הרחב, לתגובות ודיונים סוערים, אבל אצל הבן שלי הם זכו לתואר המשפיל: "ספאם"). הוא הכריז בפניי שהוא עומד למחוק את כל מה שאני מעלה מבלי לחשוב פעמיים.
גזר דין
אחרי שהוא מחק אותי כך במשך שבוע-שבועיים – הוטל הפור, היה פסק דין שאותו הוא הוציא לפועל מייד. ללא שהיות – הוא העיף אותי מהפייסבוק שלו. אתמול נגמר הסיפור במשפט לאקוני: "אמא הוצאתי אותך מהפייסבוק"
אם בני הנעורים שלכם, או ילדיכם שבגרו כבר והיו לבחורים ובחורות, התעלו על עצמם והסכימו שתהיו בפייסבוק שלהם – עשו זאת בדחילו ורחימו ועל קצות האצבעות. פאסיביות מוחלטת.
שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם.
