היום, כך גיליתי חל "יום הבלוג הבינלאומי", יום חג לעשרות אלפי בלוגרים ובלוגריות ברחבי העולם. ההודעה הזו שפרסמה יעל כרמי תפסה אותי ביום האחרון לחופש הגדול, היום האחרון בו ילדי באים איתי לעבודה (לפחות לעוד שבועיים וחצי ואז יתחילו חגי תשרי ושוב מבלים עם אמא בספרייה). יום שבו אני תמיד עורכת מין חשבון נפש קטן לגבי החופש: הצלחות, כישלונות והשוואות עם שנים קודמות.
פתאום קלטתי עד כמה ההשקה של הבלוג שלי לפני 8 חודשים וקצת שינתה את חיי. נתחיל בזה שחשבתי בכלל לפתוח בלוג לספרייה שאני מנהלת, מייל מקצועי לקידום הספרייה. לשם כך חיפשתי הרצאות או קורסים בעניין ומצאתי את הקורס של יעל כרמי – "בלוג משלך" שהתקיים בזמנו בספריית נהלל. וואו, איך צעד כזה קטן יכול לשנות חיים של אדם. המשפט הראשון שאמרתי ליעל היה "אני לילך מכפר תבור, אני רוצה לפתוח בלוג לספרייה ובאופן כללי אני אדם מאוד סגור אז אם תצליחי לגרום לי לכתוב משהו אז אשרך". מה אני אגיד לכם, היא הצליחה!
כבר בשיעור השלישי, אם אני זוכרת נכון, קיבלנו משימה לכתוב מכתב. נשמע פשוט, אבל אני נתקעתי עם המכתב הזה. כל פעם התחלתי ומחקתי, כתבתי מכתבים שלמים וגנזתי אותם, משהו לא הסתדרו לי. עד שמשהו בי השתנה, נפתחתי וכתבתי את מה שלימים יהפוך להיות הפוסט הראשון בבלוג האישי שלי "הדברים שאני רוצה" מכתב לקולגה שבוקר אחר אמרה בתמימות את המשפט הלא נכון "את צריכה להסתפר לעיתים יותר תכופות". פוסט שהגיע למקומות גבוהים בטופ 20 תוך 24 שעות. מאז פרסמתי עוד כמה פוסטים וחלקם גם הגיעו לאותה רשימה מרגשת.
אבל זה לא רק זה, הפוסט הזה שינה אותי, פעם ראשונה שאני חושפת את עצמי ואת הקשיים של להיות הורה לילד עם צרכים מיוחדים. לא דמיינתי את כמות ועוצמת התגובות שקיבלתי מהחברים, מהמשפחה. חברה ששלחה לי הודעה "וואו, כך בדיוק אני מרגישה עם הילד שלי, הוא מבקש ללכת לחברים כמו האחים שלו ולא מבין למה הוא לא יכול". המשפחה שחיבקה ופעם ראשונה קיבלה איזה הצצה לחיים היום יומיים שלנו. בעלי, ששלח לחברה מהעבודה, שלה ילד עם צרכים מיוחדים ושלח לי הודעה שהיא בוכה ללא הפסקה, כי סוף סוף היא מרגישה שמישהו מבין אותה ועוד ועוד ועוד. החיבוק הזה נתן לי את הביטחון להמשיך ולכתוב, לכתוב על דברים אישיים, על דברים כואבים וגם על דברים משמחים. לכתוב על ההתמודדות היום יומית, שאיך חברה שלי אמרה לי "זר לא יבין זאת", אז אני מנסה לגרום להם להבין או לפחות לגרום להם להיות קצת יותר סבלנים, קצת פחות שיפוטיים.
נחזור חזרה לחשבון הנפש של סוף החופש. הבנתי פתאום שבזכות הצעד הזה, גיליתי עוד בלוגריות שכותבות על הנושא, מצאתי קבוצות תמיכה ברשת שעזרו לי ונתנו טיפים איך לעבור את החופש הזה יותר בקלות. מצאתי תמיכה מקצועית שעוזרת לנו להשיג את כל מה שבני זקוק לו כדי שתהיה לנו שנת לימודים קלה. והכל התחיל באחד המהלכים הכי קשים שעשיתי בחיי, ללחוץ על כפתור ה"פירסום".
כשפרסמתי רק פוסט אחד או שניים לא העזתי לכנות את עצמי "בלוגרית" אבל עכשיו, 8 חודשים אחרי, 12 פוסטים שפורסמו ושישה מהם הגיעו לטופ 20, אני בהחלט מרגישה נוח עם המילה הזו.
אז לכבוד יום הבלוג הבינלאומי אני מכריזה קבל עם ועדה "אני בלוגרית"!
