הבית הלבן מרחוב קרוכמלאנה

בשעה שתיים וחמש דקות בדיוק היא קראה לי. נכנסתי לחדר בו היא ישנה, מדליק את העששית הקטנה שלצד המיטה, מסדר את השיער, מיישר את הפיג'מה, מתאמץ להסתיר עם השרוול את השריטות שהיא עשתה לי ביד. אני רוצה לישון אתך, היא לחשה, השיער האדמוני שלה זהר לאור העששית. הבטתי בה, בנערה שנדמה שרק לפני כמה רגעים הייתה הילדה הקטנה שמצאתי ביער מחוץ לבית היתומים, משוטטת יחפה עם שמלה קרועה, ושיער מתולתל ופרוע, באמצע חודש נובמבר. שיינה, הסתכלתי לתוך עיניה החומות מצטמרר מהדמיון בינה לבין אמה, דיברנו על זה כבר כמה פעמים, התחלתי לומר… נכון אני יודעת, היא התפרצה לדבריי, כהרגלה, אבל רק הלילה… המבט שלה נח על המגפיים שנעלתי, דבר שגרם לי לזוז בחדר באי נוחות. שיינה, זה בלתי אפשרי, המשכתי לנסות ולדבר אל הצד הבוגר שלה, את כבר לא ילדה קטנה, הפטרתי לעברה בעודי מזדרז לצאת, מכבה את העששית, מבחין במיכל הנפט שעומד להתרוקן. אני לא מגיעה מחר לעזור במטבח! שמעתי אותה צועקת מאחורי בכעס.

לא כולם מסוגלים להיות הורים, היא אמרה לי בעיניים מושפלות לרצפה וגופה רועד מקור. הושטתי לה שמיכה מצמר עבה שהיה לי בהישג יד, מזדרז להבעיר את האש באח. אני בסך הכול רוצה לראות אותה, היא הרימה אליי את עיניה החומות, ולרגע הצטמררתי מהדמיון בינה לבין בתה. אני חושש שזה בלתי אפשרי, סיימתי להתעסק עם האח, ניגש להדליק את הקומקום להכין לשנינו תה. ההסכם שעשינו היה לפני הרבה הרבה שנים, היא המשיכה בקול מתחנן, אשלם לך בכל דרך, היא התרוממה והחלה מתפשטת.
כמה סוכר? ניסיתי להתרכז ולחשוב במהירות
אני לא רוצה תה!
היא הרימה את הקול נסערת, עומדת מולי ערומה, גופה השופע רועד ספק מקור ספק מפחד. אני דורשת לראות את הילדה שלי, והפעם אתה לא תשתיק אותי בכסף ובמתנות. תשתי, הנחתי את ספל התה על השולחן, זה ירגיע אותך. היא הביטה בכוס, והחזירה אליי את המבט , ואז שוב הביטה בכוס. שמתי שתי כפיות סוכר, התיישבתי על הכיסא, מושיט לה את הספל, ואיזו אבקה מצמחים להרגעה, זה יעשה לך טוב.

אני מרגישה סחרחורת, היא אמרה, ממצמצת עם העיניים. הבטתי בשעון שעל הקיר, המחוג הגדול עמד על השעה שתיים בלילה. בואי, ניגשתי אליה, תומך בגבה, תשכבי קצת לנוח. זכותה של שיינה לדעת שיש לה אימא, היא עשתה מאמץ אחרון, תופסת את הזרוע שלי בחוזקה, נועצת בידי את הציפורניים שלה. תשתקי! סטרתי לה בזעם מרפה ממנה את האחיזה שלי ונותן לה ליפול, מביט בראשה נחבט בעוצמה ברצפה. היא עוד עלולה לשמוע אותך! הבטתי שוב בשעון, עברו חמש דקות, האקוניטון אמור להשפיע כבר, הרהרתי. אבא, שמעתי לפתע את הקול שלה. השענתי את המגרפה על הקיר, סוגר אחרי את הדלת, מחיש צעדיי לחדר שלה.

אני רואה שבכל זאת הגעת הבוקר, חייכתי אליה, שמח לראות אותה, מקבל בתמורה פרצוף חמוץ. מישהי פה עדיין כועסת, זרקתי לעברה, מחפש בארונות אחר קערת הסלט. שמעתי רעשים מהחדר שלך בלילה, היא הגניבה לעברי מבט בזמן שהתחלנו לחתוך את הירקות. כחכחתי בגרון בעצבנות, רעשים? כן, רעשים, היא ענתה, קוצצת בצל, מנגבת עם סמרטוט את עיניה הדומעות ממיצי הבצל, רעשים כמו של מסור חשמלי. כנראה חלמת…פלטתי, מתחיל לערבב את הדייסה שעל האש. כנראה, היא המשיכה לומר.
אה, וראיתי אותה
את מי?
את האישה האדמונית שבאה אליך כל פעם, נכנסת לחדר שלך מאוחר בלילה. הכף נשמטה לי מהיד, הרעש הדהד בכותלי קירות המטבח.. ואותך נכנס לבית היתומים לפנות בוקר עם המגפיים מכוסים בבוץ.

עמדנו ככה כמה שניות, היא ואני, שניות שהרגישו כמו נצח. צריך לטפל לך בזה, היא שברה את המתח, מצביעה על השריטות בידי. כיסיתי במהירות את היד עם החולצה, היא כבר לא קוראת לי אבא, חשבתי, מרים את המבט שלי אליה. יצאתי בלילה מהחדר, היא המשיכה, למלא את מיכל הנפט שהתרוקן.. עיניי פגשו את עיניה החומות, ומהמבט שלה ידעתי, היא לא הייתה צריכה להמשיך ולספר, מהמבט בעיניה ידעתי שהיא יודעת הכול..