הבטחה

פרפרים עוברים פה. בעיקר לבנים. אני והילדים החלטנו מזמן שכשאמא שלי רוצה לבקר אותנו היא שולחת פרפר. אמא? זו את? אמא! אמא! אמאאא!! אני כמעט מתפתה לצעוק בבועה הירוקה הזו אל הפרפרים המרחפים.

אני נעטפת במעיל הקל והמחמם, נועלת מגפיים ויוצאת החוצה עם בקבוק של סמירנוף אייס ביד. לחיי הגשם שירד הלילה, לחיי האביב המתקדם אלינו, לחיי החיים. הפארק מנומנם למרות שהשעה כבר 11 ואוטוטו ייאספו האמהות ליד שער בית הספר ויצפו בהתרגשות שמתעוררת בהן כל יום מחדש לילדים המגיחים מהכתות. אבל כעת השעה הזו עדיין שלנו. לבד. שלי ושל הפארק. אני מתלבטת אם להמשיך ליעד עליו החלטתי בטרם צאתי או להתיישב כבר כאן על הספסל הקרוב, תחת העץ עם הפרחים האדומים שתוכי הדררות הירוקים, המסורקים למשעי, אוהבים כל כך לנשנש. הרי גם פה ירוק ושקט ויפה, אבל הרגליים מחליטות בשבילי ואני דבקה בתכנית המקורית וממשיכה הלאה לכיוון הגשר. בעיניי הגשר הזה הוא מעין שער. פתח מעבר לעולם אחר שממתין לי מעברו השני בכל פעם מחדש. מעולם לא קרה שהגעתי לשם ולא חזרתי מרותקת ומלאת מראות חדשים וחוויות הקשורות בבעלי חיים שאני כל כך אוהבת. גם שם המקום מרמז על הרפתקה שבדרך. "ראש ציפור". אני לא יכולה שלא לדמיין את חברי "השביעייה הסודית" גיבורי ילדותי, או פיטר פן והילדים האבודים, חוצים אם הגשר בזהירות וסקרנות – או לחילופין בדילוגים וצהלות – ונכנסים ליער העירוני הזה שכולו עולם חדש וקסום. תמיד מתבקשת גם ההשוואה הזו לילדי נרנייה וארון הבגדים, שקינאתי בהם כל כך בילדותי. הילדים שנכנסו מצד אחד של הארון האפרורי ויצאו בצדו השני לארץ יפהפיה ומנותקת לחלוטין. שתי לגימות ממשקה הסמירנוף והכל הופך יפה ומרגש עוד יותר. כבר בירידה מהגשר, מתחת לכביש, ממתינות לי שלוש יאוריות מפוארות, נינוחות. עוד רגע והן יפתחו את מקורן ויתחילו לדבר אתי. מפני שאנחנו בעולם של קסם. והעיניים שלהן, הכתומות, שלעתים מפחידות ילדים, בוחנות אותי כשהם מהדסים להם מהשלולית שנקוותה הלילה לכיוון שפת הנחל. אני כורעת בשיווי משקל על עקביי ומברכת אותם בחיוך. מזכירה להם כמה הם יפים. אחד מהם ממש מטה לי אוזן, מקשיב (איפה האזניים שלהם בכלל? הרי אין להם אפרכסות!) ומתקרב אליי מעט. אני מתלבטת אם לתת לו גרגר או שניים מהמזון היבש לחתולים שאני נושאת עמי באופן קבוע אך מחליטה שלא, ומתנצלת, והוא קורץ לי וממשיך אחר הזוג שכבר התרחק מאיתנו. הנה אני מגיחה תחת הגשר העילי אשר נושא עליו את כובד משקלו של כביש איילון, והנה גינת הכלבים מלאה בקליינטים. שונים בגודלם, בצבעם ובמינם ולכולם מרוח חיוך על הפרצוף הכלבי שלהם. מוליך הכלבים שלהם, מנהיג הלהקה, מדבר איתם ומחבק לסירוגין כל אחד ואחד מהם, והם מצדם מחזירים לו לקלוק ורצים לשתות או לטפס למענו על מתקן הטיפוס שהונח שם להנאתם. כשחושבים על זה, זה ממש גן שעשועים לכלבים. גן עדן שכזה. אני משתהה לידם ומביטה בהם בחיוך בלתי נשלט. איזה כיף להם ואיזה כיף למוליך שלהם. זה מה שנקרא WIN WIN. כעת אני כבר בלב לבו של הראש ציפור. רעשי המכוניות וטרדות העולם הופקדו בשער הדמיוני ואני מוקפת בירוק, בפריחת חרציות וחרדליות צהובה ולוהטת, באנפות בקר חצופות וצרודות ובהמוני חרקים שיכורי פריחה וחיים. אני עושה לכבודם לחיים נוסף ונכנסת עמוק עמוק בירוק הזה. האדמה רכה ולחה מגשמי הלילה ואני נזהרת שלא לדרוך על תילי החפרפרות הטריים. אני מנסה לספוג לתוכי כמה שיותר את הריחות והמראות הללו בידיעה שכל היופי הזה הוא זמני וקצר, שבעוד שבועיים או שלושה כל הירוק הזה יתחיל להצהיב ולהעלם ואני ממש נאחזת בו, כבכל סוף חורף, ומבטיחה להעלות את זכרו במשך כל הקיץ שילהט פה. מבטיחה שלא אשכח אותו, את היופי הרענן, עד שישוב. אני מצלמת. הרבה. את הפשפש על החרצית ואת הדבורה ואת פרחי החובזה הסגולים, מנסה להעביר את תחושת גובה הצמחים שיצרו פה פרא עירוני מתוק וסודי. אני מחפשת את הקורמורנים שבאו לחרוף פה ומגלה שהם כבר המשיכו הלאה. הם כבר נפרדו מהירוק הזה לפניי. אני בטוחה שבשפת הציפורים הפנימית שלהם גם הם הבטיחו לו את כל מה שאני הבטחתי. הרוח שנושאת עמה ריחות ירק מתערבלת בתוך בקבוקי הריק ומשמיעה שריקה מסתורית. זה מרתק את היונה הסקרנית שנחתה על שולחן הפיקניק אליו הסבתי והיא מתקרבת אליו על רגליה האדומות, המושלמות. היונה הזו שרדה את החורף. החברים שלה מגיעים אחריה במעוף והיא נפרדת ממני וממשיכה אתם לשולחן הפיקניק המרוחק יותר על מנת ללקט שאריות שמבקרים לא תרבותיים השאירו שם. כמה יכולים אנשים להיות מגעילים?! פרפרים עוברים פה. בעיקר לבנים. אני והילדים החלטנו מזמן שכשאמא שלי רוצה לבקר אותנו היא שולחת פרפר. אמא? זו את? אמא! אמא! אמאאא!! אני כמעט מתפתה לצעוק בבועה הירוקה הזו אל הפרפרים המרחפים. ואז בבת אחת הם כולם נעלמים. נוחתים עמוק בין הצמחים למנוחה, משחקים אתי במחבואים. אל תברחי לי אמא. אני יודעת שעכשיו יותר טוב לך. אבל בבקשה, תישארי אתי פה רק עוד קצת. תעזרי לי לעשות קצת סדר בראש המבולגן. אבל הפרפרים לא חוזרים ואני מצדי לא שרה להם בוא אליי פרפר נחמד. ביננו, הרי עוד לא בקע הפרפר הפתי שבאמת התפתה לבוא אל כף היד.