החלטתי הפעם לספר סיפור ורוד ומתוק. המציאות בחוץ לא ממש ורודה. אז מה נשאר? או לבכות, או לצעוק,או לצאת למחות ולהפגין או לנסות לספר סיפור ורוד.
האמת, כפי שתראו במהלך הפוסט,עשיתי במהלך סוף השבוע האחרון יותר מדבר אחד שרשמתי למעלה, אבל ללא כל ספק, הכוכבת האמיתית שלו היתה הבובה הוורודה, שלהלן סיפורה.
ראשית חייה של הבובה הוורדרדה עם שפע הנקודות הוורודות על בגד הפאר שלה, והסרט הנאה המקיף את מצחה בקישור ורוד ופפיוני, התחילה לפני כמה חודשים, או שנים, מי זוכר, כאשר האיום מעזה היה האויב הכי גדול שלנו.
יום אחד הודיעו בתקשורת שכל "גוש דן" ו אולי גם גושים אחרים נתונים בעוצר עבודה, ובהמתנה לטילים, שלשמחתנו בסופו של דבר לא הגיעו אליו מעזה. היות ששתי בנותיי, ונכדתי האחת, מתגוררות באותו גוש מועד , כתבתי להן בקבוצת ה"ווטסאפ" של בנות המשפחה:" אתן מוזמנות הביתה!", אחרי הכל אם יש הורים בכפר, ויום חופשה לא תשלום מהעבודה, למה לא לנסות ליהנות מזה. "אנחנו כבר בדרך!" ענו השתיים, "רק נתחיל את היום בטיול בצפון הרחוק ", וכך הגיעו בשעות אחר הצהרים הביתה, לשהות "פליטית" שמועד סיומה לא ידוע, עם חבילות צרורות של בגדים, ועם כמה משחקים שרכשו בחנות צעצועים בירכא, כדי להנעים את זמנה של הקטנה. כאילו שוכחות שמגירת הצעצועים הגדולה בסלון גולשת מעומס. אבל באמת, הובאו כמה פריטים "שוברי שוויון", וגם מה שהתגלה עד מהרה כ"נשק יום הדין", בדמותה של הבובה הוורודה.
אחת מסגולותיה של הבובה תמימת המראה לא נראתה מהרגע הראשון, או ליתר דיוק, לא נשמעה. הסתבר שבנגיעה אחת רכה, פוצה הבובה את פיה, ומשתפת באוצר המילים השגור על לשונה, שעונה מסתבר על קשת רחבה של מילים ורגשות. היא צוחקת: "חה-חה" ,מיבבת: "אאה-אאה", אומרת: "מאמא-מאמא ", שאין לי ספק שבניב האיטלקי שלה, זו המקבילה למילה "אמא", ואז באמירה האחרונה חביבה בסבב שלא מפסיק לחזור על עצמו, היא אומרת: "טאטא-טאטא" שלהבנתי זה לא יכול להיות שום דבר אחר, למעט, דקלום מתפנק של המילה סבתא. אמנם הבובה דוברת איטלקית, עוד לפני שאיטליה התפרסמה שוב בזכות הקורונה, אבל בזמני חירום ומצוקה לא יורדים לפרטי פרטים, גחמות של רגע , או דקדוקי עניות והבובה קיבלה מקום של כבוד במרכז הסלון .כאשר ישבנו, כל בני המשפחה, סביב הבובה המפליאה בדבריה, נזכרנו איך פעם באחת מתחנות הדלק, המתדלק העניק מתנה לבננו הצעיר, כתודה על שבחרנו לתדלק שם, פלאפון פלסטיק צהוב וקטן באריזת מתנה. כאשר כבר יצאנו מחצר התחנה, והילד לחץ על מתג ההפעלה פלט המכשיר מספר הברות לא ברורות וקינח ב"מרחבא". "הגדילו" אמרנו על אותה מתנה , מסתבר שקיבלנו מכשיר "תומך ערבית".
לאחר יום או יומיים כוננות הספיגה ההיא, שהשביתה ללא סיבה חצי מדינה נגמרה,הבנות חזרו לתל- אביב, והבובה נשארה אצל סבא וסבתא בנהלל. בדרך של ניסוי וטעייה גילינו שכאשר כל הספרים, המשחקים ,המדבקות והצבעים משעממים היא משמשת כמפלט נפלא ,ונותנת מענה לכל מצב רוח, רגש אנושי או תחושה. כאשר הילדה רוצה את אמא, גם הבובה מיד צועקת :"מאמא-מאמא". רוצה הילדה דווקא את סבתא, הבובה זועקת "טאטא-טאטא" . הילדה בוכה, והרי זה פלא, גם הבובה בוכה: "אאה-אאה", וכשהילדה מתגלגלת מצחוק, צוחקת גם הבובה: "חה-חה". ובינינו, מה צריך יותר מאמא, סבתא, ודרך ביטוי נאותה למגוון הרגשות האנושיים. עד גיל שנתיים, צחוק ובכי מכסים את מרבית המצבים הרגשיים. ואם חלילה הנכדה עדיין מבולבלת, או ממאנת להתנחם , מיד מחקה הסבתא בקולה שלה את קולותיה של הבובה, עם הצגת פנטומימה קלה, והבית כולו שמחה וצהלה.
חלף זמן, והאויב העיקרי של כולנו התחלף, לא עוד עזה, אלא הקורונה. במהלך החודשיים של ה"סגר", עוד חופשה ללא תשלום בחסות הממלכה, שהו הנכדה והוריה כאן בכפר. בהתחלה עוד השתדלנו לשוות לבית המתמלא צורה של בית, אבל אחרי יומיים לערך הפסקנו לסדר את הסלון כל לילה, או להכניס את המשחקים למגירה הרחבה. אותה בובה שנקנתה בזול בירכא, התגלתה כאוצר בלום גם כשהתגוללה לה על רצפת הסלון, בין הבדים והסיכות של מפעל המסיכות המאולתר של סבתא, שצמח שם בצוק העיתים. למרות שמידי פעם מישהו דרך עליה, הרפרטואר לא השתנה. בנאמנות אין קץ, ויציבות שכל-כך נדרשה לנו, בעולם בו כמעט הכל השתנה, המשיכה הבובה עם פס הקול שלה: "חה-חה, אאה-אאה, מאמא-מאמא, טאטא-טאטא" למען האמת, בעקבות המצב משהו זז גם בלב שלה, ומפעם לפעם צריך היה ללחוץ קצת יותר חזק, או לחפש,למשש ולמצוא את המקום המדויק בו יש ללחוץ, כדי שתבקע מגרונה שרשרת הצלילים. בכל רגע ורגע של צוקה או מצוקה, היא ידעה להגיד את המילה הנכונה, והפכה לפס הקול המלווה את חיינו.
בבוקרה של השבת האחרונה, כשאמא שלה מנמנמת נמנום מתפנק המתאפשר רק בבית ההורים, ואבא שלה יצא לגלוש, גלישה אחרונה, רגע לפני שיסגרו שוב את הים, ושוב הוא עשוי להפוך חלילה ל"אויב העם", ישבנו עם הנכדה בסלון הבית. אחרי שהקראנו, וציירנו, וסיפרנו ושיחקנו, ועוד הפעם, גם הבובה הגיעה לידינו. חשבתי שאולי הנה הגיע הרגע שאשתוק קצת, ואתן לבובה הנאמנה לדבר. לחצתי ולחצתי, ומיששתי וחיפשתי, ואין קול ואין עונה. לרגע חשבתי שאולי מבוהלת מן המציאות, גם הבובה לא מצאה מילים, ונאלמה דום, אבל שהתמשך הרגע והפך לנצח, הסרתי בעדינות מבוהלת את בגד הפאר שלה, והנה ממש כמו במערכון ההוא של הגשש: "אין מנוע!" במקום שעד לא מזמן היה מרכז הניהול והשליטה של דיבורה, נשאר כיס בד ריק . " היה מנוע?" בוודאי שהיה, מה זאת אומרת", אבל אין מנוע, ואין מענה. נדם לעד ליבה של הבובה, וליבה של סבתא צנח בקרבה. בלית ברירה, אל מול דרישת הנכדה, שלא מטרידות אותה זוטות טכניות מעין אלו, סבתא התחילה להשמיע ברצף את שלל הצלילים המצומצם, מאפשרת לנכדתה לבחור מה והרגש המתאים לה ממש לאותו רגע, ולא אותו רפרטואר מוכתב מראש החוזר על עצמו כמו שבלונה חבוטה או דף מסרים של נאמני המפלגה.
"מעניין מה ארע כאן?" הרהרה הסבתא בליבה. היא רצתה לשאול את הזאב (שמו של הסבא,אישי), אבל נזכרה שלא מדובר כאן ב"כיפה אדומה". אבל הוא מיד השיב:"כשישוב הגולש מהים המותר, נברר מה ארע", ואכן קרה מה שחשבנו. בביקורם הקודם אצלנו, כשעוד הכל היה פתוח, הילדה רק חלמה בשנתה שהנה מתחדש הסגר, ככה זה הקטנים, רגישים מאוד למתרחש סביבם, והחלה לייבב במיטתה שהיא רוצה את הבובה מתל-אביב, אבל התפשרה בסופו של דבר על הבובה מהמגירה בנהלל. אתם בטח זוכרים איך מתנהגים הורים לילדים בגיל הזה, בעיקר רוצים לישון. וכך משלא פסק הבכי של הילדה, גם לאחר שהביא האב את הבובה למיטתה, והיא לא הפסיקה להנעים להורים העייפים במעגל אין סופי החוזר על עצמו : "חה-חה", "אאה-אאה", "מאמא-מאמא"ו"טאטא-טאטא" כמה אפשר? וכך נעקר לו בניתוח לב פתוח, ללא הרדמה ליבה הפועם של הבובה, ולבסוף גם הילדה נרדמה. רק לא ברור מה יצילנו בסבב או בסגר הבא.
אני לא יודעת אם זה ממש קשור לסיפור , ומי שהפיסקה הזו מפריעה לו, שלא יקרא, אבל באותה שבת אחר- הצהרים, הלכנו ביחד סבא וסבתא, אמא ואבא, ונכדה קטנה, בלי הבובה,וגם בלי הטלפונים הניידים, לא כי פחדנו שפתאום יתחילו להגיד "מרחבא", אלא עם דגלים שחורים מאולתרים להפגנה על הגשר שבקצה המגרש. אני לא יודעת לגבי כל השאר המשתתפים, אבל לסבתא זו היתה הפגנה הראשונה, וכפי הנראה לא האחרונה. בעיקר כי אנחנו רוצים להמשיך ולחלום חלומות ורודים, עם בובות ומשחקים.
________________________
תודה ללימור רגב שהעבירה לנו את צילומי ההפגנה על הגשר ליד מנשיית זבדה בשבת האחרונה. ותודה לבובה שדגמנה.
