יום שני לאשפוז:
רגע לפני היום השני:
היום הראשון לאשפוז עבר רע.
בכל פעם שהגיע רופא, נאמר לי משהו אחר.
רופא אחד צעק עלי לא לאכול ואז הגיעה האחות עם ארוחת הבוקר. אמרתי לה שביקשו שאהיה בצום והיא אמרה שהחליטו שאקבל אנטיביוטיקה כמה ימים ואז יעשו לי ercp
הגעתי לכאן לפני יומיים. ביום שלישי.
במשך שבועיים חשתי ברע. הרגשתי סמרטטת. חולשה, גרד מוזר בגוף, בחילות. ירדתי 4 קילו בשבוע וחצי. אז לאחר כמה בדיקות הרופא האדיר שלי הגיע למסקנה שיש לי משהו בכבד/כיס מרה וניסה להשיג לי תור דחוף לאולטרסאונד.
הוא התקשר בכל יום לשאול מה שלומי ואמר שברגע שיש החמרה, לא לחשוב פעמיים וללכת למוקד.
ביום שלישי הייתה החמרה. בלילה הגרד הזה המשיך, הבחילות התגברו והפכתי קצת צהובה.
קבלתי פניה למיון והחלטתי ללכת לאסותא – בית החולים החדש באשדוד.
קובי הודיע על חופש ונסענו יחד.
הופתעתי כמה הכול חדש כאן. כמה כולם נחמדים. הרגשתי שעשיתי החלטה נבונה (לפחות בהתחלה) ואז:
אולטרסאונד – אבנים/בוץ בכיס מרה – אשפוז
חזרה ליום הראשון:
הבנתי שאני הולכת לבלות כאן לפחות שבוע. נכנסתי לדיכאון.
הבחילות האיומות הללו, הסחרחורות, קול השיעול החזק של הבחור המבוגר מחדר ממול.
פתאום חשתי געגוע לריצה. פתאום התחלתי להבין כמה אנחנו נוטים לקבל את הגוף שלנו כמובן מאליו.
הפסקתי לענות לטלפונים. לא היה לי חשק. חשבתי לרגע לעבוד אבל הייתי נטולת מצב רוח, עצובה. רציתי רגע לשקוע.
עברנו חודש מטורף (עליו אספר בפעם אחרת) חודש עם המון טלטלות. לא התאבלתי. לא חשתי את המצב, רק תפקדתי כמו רובוט. רק עשיתי מה שצריך כדי לשמור על המשפחה שלי.
עכשיו הכול צף. הכול עולה.
קובי נסע הביתה לאפשר לאמא ללכת לביתה (מה היינו עושים בלעדיה?) ואני התחלתי לחפש סרט לשקוע בו. צפיתי קצת באדם סנדלר (כפרה עליו) אבל לא חייכתי. הייתי כאובה. מחוץ ומבפנים.
יום שני לאשפוז:
בשעה 6:00 בנוהל, הגיעו לקחת לי מדדים ואז לתת לי אינפוזיה לווריד.
החלטתי שהיום אני קמה מהמיטה וקמה על הרגליים. בחדר שלי, שוכבת אישה מבוגרת, ככל הנראה לאחר ניתוח. יש לה כמה בנים שמגיעים אליה וגם בעלה, דואגים לה מאוד. היא סובלת מכאבים.
הבוקר, נכנסה אליה האחות ונתנה לה מתנה איזה קרם ואמרה לה בצחוק "שהשותפה שלך לחדר לא תקנא" עניתי לה שאקנא בה רק אם היא תשתחרר הביתה.
לאחר שקיבלתי אינפוזיה, שטפתי פנים, הלכתי להכין לי תה בבקבוק הטרמי שקובי קנה לי.
התחלתי לכתוב. עצרתי כדי להתקלח ולהתרענן עוד יותר.
ואז הן חזרו בגדול. הבחילות! אכלתי מעט ירקות בארוחת הבוקר וגיל. כמה אני אוהבת גיל. לא שמתי לב אם כתוב אשל או גיל.
הראש החל להסתובב מאוד והבחילות החמירו. עזבתי את המחשב, צנחתי למיטה. שתיתי מים ושום דבר לא עזר.
הרופאים הגיעו לסבב שלהם, הסבירו אחד לשני מה הולך לקרות וכאילו לא ממש ראו אותי, הם מדברים אחד עם השני ולעיתים שואלים מה קורה. התערבתי בשיחה כי שמעתי את המילה ניתוח (מזל ששמעתי באמת)
והבכירה הסבירה לי שמתוכנן לי ניתוח. אמרתי לה שטוב שאני מעודכנת כי לא נאמר לי שום ניתוח עד כה, רק ercp.
שכבתי במיטה, ניסיתי לחפש משהו מעניין בטלוויזיה שיעזור לי לשכוח מהבחילות.
אלה התקשרה והציעה לי פשוט לבקש משהו. "בבית תסבלי! את בבית חולים, תבקשי משהו לבחילות"!
אלה מלווה אותי בכל התהליך. ד"ר אלה. כל בדיקה, כל תוצאה, הכול נשלח אליה. אלה היא לא חברה, מזמן לא חברה, היא הפכה מתישהו לאחות. היא ובעלה ד"ר מיכאל. הם דנים יחד במצבי ושולחים לי חיזוקים. אני סומכת עליהם.
אז נתנו לי משהו לבחילות ואז שוב אנטיביוטיקה. הם הסבירו לי שסוג האנטיביוטיקה שאני מקבלת עושה בחילות, לא רק המצב שהגוף שלי שרוי בו, שמזמן בחילות בלי קשר.
נרדמתי קצת. קובי הגיע, בקושי יכולתי לדבר מרוב בחילות. החלטתי לקום מהמיטה ביחד אתו ועשינו "סיבוב" בקומה 4 באחוזת אסותא. צפיתי בגשם והרוחות בחוץ וממש קיבלתי חשק לצאת, אבל העירוי של האנטיביוטיקה קצת הקשה על העניין. פחדתי שהחוט יעוף ויתלוש לי את הדבר הזה שמחובר לי ליד.
מאיה הגיע. איזו מאיה זו. אנחנו יכולות לא לדבר חודש אבל ברגע שמשהו קורה, היא לא מבלבלת תמוח, היא פשוט מתייצבת. פשוט שם. תומכת, חברה.
מאיה הציעה לי לשתות קולה, היססתי אבל ניסיתי. זה עזר קצת.
קובי הלך ואח"כ גם מאיה, לא לפני שנתנה לי במתנה חלוק מפנק שקנתה לי.
טובה, שלחה לי שיקוי שיעזור לי. טובה בקשר יום יומי איתי. טובה היא אישה שאני מכירה יותר מהטלפון מאשר פנים מול פנים (עקב הנסיבות שאדבר עליהן בהמשך)
והיא כזאת נשמה. היא אדירה. היא טובה כשמה.
אח"כ אזרתי אומץ לאכול קצת במבה, זה עזר, הבחילות קצת נרגעו סוף סוף.
הפעם אמרתי לקובי שלא יבוא בערב. שייתן לאמא לנוח וגם הוא ינוח. ביקשתי שיסריט לי את הבנים. שישלח לי סרטונים שלהם אוכלים, צוחקים, מדברים. זה עוזר לי לשכוח מהשיט הזה שאני נמצאת בו.
לא נחתי צהריים היום, לא יודעת למה. אני די סמרטוט.
ביקשתי מהאח הגיע לקחת לי מדדים שיחליפו לי את האנטיביוטיקה. אלוהים היא רעה. היא מממוטטת אותי. הוא אמר שיבדוק.
בינתיים אני מקבלת המון הודעות מכל מיני אנשים שדואגים בגלל הפוסט שכתבתי. לדעתי חושבים שיש לי משהו סופני. אז לא. עוד לא למיטב ידיעתי.
אבל נחמד מצידם.
בינתיים האח חזר ואמר לי שאי אפשר להחליף את הפרג'יל – האנטיביוטיקה שממוטטת אותי. אמר שאני יכולה לבחור שלא לקבל אבל השאלה היא אם יצליחו להשלים כך את הטיפול. יש לי זמן עד השעה 22:00 ואז חייבת להחזיר תשובה.
מסקנות עד כה:
1. יש גם טוב בכל הסיפור הזה: הפסקתי לעשן וירדתי 4 קילו.
2. כשאני חוזרת הביתה אני מתחילה לשלב גם יוגה בבקרים (לא רק ריצות)
3. להתחיל להרגיש גם דברים רעים שקורים. לאפשר לעצמי לבכות ולהתעצב.
4. יש לאסותא כמה דברים ללמוד, אבל ממה ששמעתי על בתי חולים אחרים באזור, מסתבר שפה זה בית מלון.
5 הלקוחות שלי (לפחות 2 מהם) האנשים הכי מדהימים שיצא לי לעבוד איתם!
6. גם סוכן הביטוח שלי אדיר
