האישה שציירה בבד

בחורה עם מחשב נייד

"איפה את מחזיקה ת'בדים?" שאלה מאמא. היא פשפשה בשולחן התפירה המבריק בפינה של חדר המרתף. ליד הרגל שלה היה סל מלא סלילים של חוטים, שקיות מחטים, סיכות, מספריים וסרט מדידה.

"בדים? באותו מקום כמו תמיד. בשק הטלאים."

היא הרימה אותו. "יש לך שם כותנה אדומה וחומה?"

"תמיד יש כותנה אדומה וחומה."

הלכתי אחריה אל עץ הנשמות, איפה שהעורבים הסתתרו בין הענפים. היא התיישבה על השרפרף הישן, שאחות-דודה הייתה יושבת עליו ומנקה את הדגים, עם הגב לעץ, והתחילה לעבוד. היא חתכה ריבוע אדום ואז העבירה את המספריים אל הבד החום וחתכה צורה של עגלה.

אמרתי, "זאת העגלה שהמשמר שם אותך עליה ביום שנעלמת?"

היא חייכה.

היא המשיכה את הסיפור. היא לא תגיד מה שקרה לה במילים. היא תספר את זה בבד.

הקטע הזה לקוח מהספר "המצאת הכנפיים" של סו מונק קיד, ספר יפיפה ומומלץ מאוד בפני עצמו. מאחורי דמותה הבדיונית של "מאמא", שפחה אפריקאית-אמריקאית בחווה של משפחת גרימקה האמידה (והאמיתית מאוד) בראשית המאה ה-19 בארצות הברית, מסתתר סיפור אמיתי על אומנות לא שגרתית, מיוחדת ויפהפייה.

איור של הארייט פאוורס, קריסטין לארסן 2016
איור של הארייט פאוורס, קריסטין לארסן 2016

אומנות הקווילט, שמיכת הטלאים, החלה להתפתח בקרב נשים כבר במאה ה-17. נשים מכל המעמדות תפרו שמיכות כאלו לשימוש המשפחה, והן לעיתים אף ניתנו כנדוניה. נשים מהמעד הגבוה נפגשו יחד לתפור שמיכות טלאים, יצרו דוגמאות מורכבות שהעידו על מעמדן, עושרן וסמלי הסטטוס של משפחותיהן. באמריקה, הנשים השפחות האפריקאיות- אמריקאיות, שלרוב לא ידעו קרוא וכתוב, השתמשו באומנות הקווילט כדי לתעד את סיפורי חייהן ולשמר אותם. הן השתמשו בבד, בחוט ובמחט כדי לתפור אירועים משמעותיים בחייהן או אירועים היסטוריים. השמיכות לרוב מציגות רצף של תמונות "מצויירות" בבד, שבכל ריבוע מוצגת "סצנה" אחרת, כמו מעין קומיקס. הסיפור המובא כאן הוא סיפורה של הארייט פאוורס, אמנית קווילט, שמתוך כל שמיכות הטלאים שיצרה, שרדו שתיים, האחת מוצגת כיום במוזיאון הסמית'סוניאן בוושינגטון די.סי והשנייה במוזיאון לאומניות יפות של בוסטון.

הארייט פאוורס נולדה לתוך העבדות בשנת 1938 במדינת ג'ורג'יה בארצות הברית. התחתנה בגיל 18 וילדה 9 ילדים. בילתה את רוב חייה כשפחה בחוות של משפחות לבנות עשירות בדרום ארה"ב. לא ידועים הרבה פרטים על חייה המוקדמים. במשך זמן רב, היא נתפסה בעיני חוקרים רבים של התקופה כאנאלפבית, אולם במחקר מקיף שערכה היסטוריונית הקווילט קירה היקס, שהפך לספר, נחשף מכתב שכתבה הארייט, ובו היא מספרת שילדי המשפחה שבעלותה הייתה החווה בה חיה, לימדו  אותה לקרוא. הארייט אהבה מאוד לקרוא בתנ"ך ובברית החדשה, וסיפורי התנ"ך מהווים נושא מרכזי בשמיכות הטלאים שיצרה. לפני חשיפת המכתב, האמינו כי היא הכירה את סיפורי התנ"ך כסיפורים שסופרו לה בעל פה, אולם, לאחר שנודע כי הרבתה לקרוא בתנ"ך, ניתן לראות ביצירתה רובד נוסף של פרשנות שלה לאירועים ולסיפורים.

שמיכת התנ"ך, הארייט פאוורס
שמיכת התנ"ך, הארייט פאוורס

לאחר מלחמת האזרחים הארייט ומשפחתה שוחררו מעבדות והפכו לבעלים של חווה חקלאית שהתפרסה על 16 דונם. בשנת 1886 הציגה הארייט את שמיכות הטלאים שיצרה ביריד הכותנה של מחוז קלארק. מורה לאומנות בשם ג'ני סמית רצתה לקנות ממנה את "שמיכת התנ"ך" אך הארייט לא הסכימה למכור. בשנים שלאחר המלחמה המצב היה קשה מאוד, הרבה משפחות סבלו ממחסור ורעב, כולל משפחתה של הארייט, והיא נאלצה למכור את השמיכה לג'ני סמית, בעבור 5 דולר בלבד. ג'ני סמית שימרה את השמיכה במצב טוב, ותיעדה את המידע שהארייט מסרה לה על כל אחד מהריבועים המופיעים בשמיכה. סיפור יצירתה של השמיכה השנייה ששרדה, "שמיכה ציורית", נותר לא ברור. אחת הסברות היא, שקבוצה של נשות סגל מאוניברסיטת אטלנטה ראו את "שמיכת התנ"ך", ושילמו להארייט כדי ליצור שמיכה נוספת.

בריבועים של "שמיכת התנ"ך" מופיעים סיפורי אדם וחווה, קין והבל, חלום יעקב, הטבלתו וצליבתו של ישו, יהודה איש קריות והסעודה האחרונה. ב"שמיכה ציורית" מופיעים גם כן סיפורים מהתנ"ך- איוב, אדם וחוה בגן העדן, תיבת נוח, וכן אירועים היסטוריים- היום השחור של 9 במאי 1780, מטח המטאורים של 13 בנובמבר 1883, "יום שלישי הקר" ב-10 בפברואר 1895 ועוד.

שמיכת ציורית, הארייט פאוורס
שמיכת ציורית, הארייט פאוורס

לשמיכות של הארייט פאוורס חשיבות עצומה הן מבחינה אומנותית והן מבחינה היסטורית. סיפורה והשמיכות שיצרה פותחים לנו פתח דרכו אפשר ללמוד על אמנות הקווילט, על סמלים חשובים באמנות האפריקאית-אמריקאית, על חייהן של נשים בעבדות ואודות אירועים היסטוריים. הארייט פאוורס יצרה שמיכות מרהיבות (צבען בתמונות המוצגות דהוי, אבל במקורות רבים מתוארים הצבעים המקוריים של השמיכות, חיים ובוהקים) שהיו ביטוי להשקפותיה על סיפורי התנ"ך והברית החדשה ועל אירועים היסטוריים. הארייט ראויה להיזכר על כך שגם בתקופה חשוכה כל כך בהיסטוריה, היא הצליחה, דרך האומנות שלה, להשמיע את קולה בנוגע לדברים שהיו יקרים לליבה.