האפידמיה של הבושה ואיך היא קשורה לפרשת קורח

מי מכם הרגיש לפחות פעם בחייו שהוא כל כך התבייש, בדבר שהוא עשה או אמר או חשב, שעברה בו מישאלה להיבלע על ידי האדמה מרוב בושה? (רציתי שהאדמה תבלע אותי באותו רגע..)

 

מי מכם הרגיש לפחות פעם בחייו שהוא כל כך מתבייש, בדבר שהוא עשה או אמר או חשב, שעברה בו מישאלה להיבלע על ידי האדמה מרוב בושה?  (רציתי שהאדמה תבלע אותי באותו רגע..)

אני חושבת שהמטאפורה הזו שיצא לי לא פעם לפלוט בלי לחשוב, מקורה בסיפור של פרשת קורח.

השבוע הזדמן לי להאזין להרצאת טד של ד"ר ברנה בראון, על מה שהיא מכנה האפידמיה של הבושה.

אני אנסה להביא כמה Highlights מההרצאה שלה, ובהמשך אקשור את זה לפרשת השבוע.

 

מטפלים יונגיאניים אומרת ברנה, מכנים את הבושה בשם "אדמת הביצות של הנפש".

לבושה יש שני "טייפים" שמדברים איתנו מתוך ה"ביצות" של נפשנו:

  1. אני לא טוב מספיק/לא ראוי I'm not good enough
  2. מי אתה חושב שאתה? Who do you think you are?

 

בושה נובעת מחוויה של הקטנת ערך שאדם חווה כלפי עצמו (אני אידיוט, אני טיפש.אני הטעות)

בניגוד לאשמה שמתמקדת בהתנהגות של האדם (עשיתי טעות, נהגתי לא בחכמה).

 

בושה נמצאת בקורלציה גבוהה עם אלימות ,תוקפנות, התעללות

מה שמזין את הבושה הוא: חשאיות, שתיקה ושיפוטיות.

מה שמרפא בושה היא אמפתיה.

לדעת ברנה, נוכל למצוא חזרה את הדרך לעצמנו וגם אחד אל השני,

אם נהיה אמיצים מספיק להעז להיות פגיעים.

אם נסכים להסיר את הוילון מעל הבושה, ולהיראות כפי שאנחנו באמת,

כולל לחשוף את הכישלונות שלנו, ולא להציג רק את מה שאנו מעוניינים להיות,

או מעוניינים להיראות.

ועם המשקפיים הללו אני מבקשת לקרוא את פרשת קורח.

 

השאלה המתריסה של קורח כלפי משה בפתח הפרשה "..כל העדה כלם קדושים.. ומדוע תתנשאו על קהל ה' " (טז 3) נשמעת לי כמו: מי אתה חושב שאתה, משה?

 

והיא בהחלט מלווה בתוקפנות, ואפילו במידה של התעללות:

להאשים את משה שהוא השתרר על העם (לקח מנהיגות בכוח) זה להשפיל את משה בפני העדה.

יש כאן חשאיות, – קורח אוסף איתו 250 איש מבני העדה והם נקהלים על משה ואהרון.

התחושה שהטקסט מעביר זה שהיתה כאן קנוניה ושהם ממש עשו להם "אמבוש".

יש כאן שיפוטיות : "כי כל העדה כלם קדושים ..ומדוע תתנשאו" ..!

(כולם אמרו.. כולם עשו.. כולם קדושים.. והשימוש במילה "קדושים" כאן מוסט מהקשרו בצורה דימגוגית ומעוותת).

ויש גם שתיקה שמגיעה מעט אחר כך.

כשמשה מגיב אל ההתקפה של קורח ופונה אליו בדברים " שמעו נא בני לוי, המעט מכם כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבוד את עבודת משכן ה' ….ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי איתך, ובקשתם גם כהונה?…ואהרון מה הוא כי תלינו עליו?"(שם 8-11)

קורח לא עונה.

קורח שותק! הוא לא עושה שום נסיון להידברות, לשיח. הוא רק תוקף ומאשים.

Businessman like an ostrich

ואני שואלת את עצמי:

האם קורח תפוס בבושה?

האם מתחת לפני השטח, הוא מרגיש "אני לא טוב מספיק"?

אני "רק" בין נושאי ארון הקודש, סוג של סבל , אמנם של דברי קודש, אבל סבל.

הכעס והביקורת המאשימה של קורח כלפי משה: לקחת לעצמך יותר מידי כוח, אתה מתנשא – זו בעצם השלכה קלאסית, כי למעשה זה מה שקורח בעצמו עושה עכשיו!  מציב את עצמו בעמדת כוח ומתנשא מעל משה.

האם ההתנהגות הזו, התוקפנית, היהירה, הבלתי מתפשרת, הלעגנית והמכאיבה, היא עדות להרגשה שמקננת בו, שאולי משה חי בעצם חלק מה "סיפור" הלא ממומש שלו עצמו?

האם משה משמש לקורח מעין מראה, שמשקפת משהו שקורח מאד רצה להשיג-ולא מימש, כישרון שטמון בו בפוטנציאל – שלא הוגשם?

האם קורח מתבייש שהוא מקנא במשה?

 

השפה האנגלית מבחינה בין Jealousy לבין Envy

Envy לפי פרויד זה כאשר אתה רואה משהו טוב אצל מישהו אחר –ואתה רוצה להרוס את זה!

כמו בסיפור "משפט המלך שלמה", עם שתי הזונות שטענו לאימהות על התינוק. כל אחת טענה שהוא שלה. האימא המזויפת הייתה מוכנה שיבתרו את התינוק לשניים-ובלבד שהשנייה לא תקבל אותו..

הכוח המניע את ההתנהגות הזו מתחת לפני השטח, אליבא דה פרויד, זאת קינאה. מסוג Envy.

ואולי זה מה שמרגיש קורח?

 

אותיות שמו של קורח (ק.ר.ח.) מלמדות אותי משהו על קיפאונו ונוקשותו.

קורח בוחר להתעמת עם משה בצורה נוקשה וקרה.

הוא מתעלם מהדיבור של משה, ומופעל על ידי רגשות הכעס, התיסכול והקינאה שדוחפים אותו לפעולה חיצונית, במקום לעשות עבודה פנימית, והוא מפסיד במערכה.

וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.

המטאפורה הזו של האדמה שפוערת את פיה ובולעת את קורח ובני עדתו מהדהדת עבורי את הדיבור המחליש של המרגלים מפרשת השבוע שעבר בדבר הארץ המובטחת שהיא "ארץ אוכלת יושביה".

בסיפרות קוראים לתופעה הזו "ריאליזציה של המטאפורה".

אולי ניתן להבין אותה גם כהגשמה בפעולה של הרגשה שיכולה להציף אחרי שאדם מתעמת עם רגשות הבושה שלו?(רוצה להיקבר באדמה מרוב בושה)

 

 

אבל כדאי לזכור שבושה יכולה להיות גם נקודת מיפנה:

אם כאשר נזהה שאנו חשים בושה (או קינאה ) נשאל את עצמנו: מה השיעור שאני יכול ללמוד כאן על עצמי? זה יאפשר לנו לשנות את זוית הראיה שלנו משיפוט -לסקרנות וללמידה .

 

אני מברכת את כולנו ביכולת, להיות אמיצים להופיע בפגיעות שלנו, להודות בכשלונות שלנו, בקנאות שלנו, בבושות שלנו,  שנצליח להקשיב אחד לשני עם אמפתיה ונימנע משיפוטיות.

ואז נצליח להיות הורים טובים יותר, חברים טובים יותר, קהילה טובה יותר.