צפיתי השבוע בשקיקה בסרטו המצוין והמרגש עד דמעות של רוני קובן בתוכנית עובדה. הסיפור הטרגי והאופטימי כאחד, של משפחת ארד – אמא ובת, סיגל וניצן, נלחמות שתיהן במקביל בסרטן. סיפור שמנער אותך.
בסופו של המסע, הדי ידוע מראש, התפצלו הדרכים, ניצן החלימה ואמה לא.
לאורך כל הסרט הערצתי ואהבתי את האישה הנהדרת הזאת, סיגל, שהמילים רחמים, עייפות, שבירה או קושי מעולם לא הנחו את דרכה. המסירות הזאת להוציא את הילדה שלה מהסרטן הארור הייתה כה מופלאה. העוצמות האלו הוקרנו כקרני אור מרפאות לניצן, ביתה היפה, והעניקו לה אנרגיות החלמה. עוצמה וכוח להתמודד. גם עם האובדן אחר-כך של אמה.
המסירות הזאת
אבל, ואת זה אני אומרת בטיפה חשש, אבל עדיין אומרת, לאט לאט הטרידה את דעתי המסירות הזאת.
פירושה של אותה מסירות הייתה באיזשהו מקום ויתור על החיים שלה עצמה, כי האנרגיות שהושקעו היו בחיים של ביתה ולא בשלה. ומדוע שהיא לא תחיה? אישה צעירה בתחילת שנות הארבעים לחייה, מדוע נגזר גורלה?
מדוע יש לבחור בין הצלת החיים של עצמך לבין הצלת חייה של בתך?
האם נגזר עלינו, אמהות, לשכוח את עצמנו, על מזבח ההורות?
יכול להיות שגורלה של סיגל נגזר מזמן מלמעלה, אבל יכול מאוד להיות שלא, ושבמקרה הזה, סרטן השד, לולא היה מאובחן בזמן (לולא הקשיבה לגופה ולעצמה), היא הייתה ממשיכה לחיות עוד שנים רבות.
לא יכולתי להפסיק לחשוב, שכנראה מרוב מסירות ואהבת אין קץ למשפחה שטיפחה, לבית, לילדים, היא שכחה בדרך את עצמה. ואיזה מחיר שילמה.
אז אולי לא מקובל בארצנו להגיד את זה, אבל אעז ואומר, את קודם כל אדם ואחר-כך אמא.
דומה שבישראל האמהות היא חלק מההגדרה שלנו הנשית, אבל לעיתים ה"בילט אין" הזה עלול להיות קטלני.
