"את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק… מוכרחים להמשיך לנגן" למה? ככה. כי זוהי התרבות שלנו. יש בה תמצית של חיים שלמים ביום אחד שמתחיל עצוב ולאחר כמה שעות הופך לשמח. המעבר החד הזה של יום שכולו זיכרון ליום של עצמאות ושמחה.
תחושה מוזרה , שאינה הגיונית. קמים בבוקר ואי אפשר לפספס את העצב. השירים שקטים ועצובים, טקסים מרגשים, צפירות, סיפורים והרבה עצב וגעגוע עוטפים אותנו. אנו מתייחדים עם הנופלים בכבוד ובהערצה וכואבים ביחד עם המשפחות את הכאב שהם נושאים עימם.
ולפתע, בלי הודעה מוקדמת. מגיע הערב והשירים מתחילים לקבל קצב. מודיעים לנו באמצעי התקשורת שזהו… נגמר יום הזכרון ומתחיל יום העצמאות. משירים שקטים המוסיקה הופכת לקיצבית, התוכניות בטלוויזיה משתנות לג'אנר של צחוק הומור וסאטירות, זיקוקים, הופעות, במות בידור, אוכל ובילויים ממלאים את הארץ.
אבל… רגע! עדיין לא סיימנו להיות עצובים. לפני שעה עוד צפינו בתוכנית על סיפורו של חייל צעיר ואמיץ שנהרג במלחמה. איך אפשר ברגע אחד לעבור לשמחה?
המעברים החדים הללו משקפים לנו הרבה פעמים את החיים. המכשולים והאתגרים לצד הסולמות וההזדמניות. את הדרך שבה אנו פוסעים לעבר מטרה ולעיתים עוצרים, נאבקים, הודפים, עומדים במקום, הולכים גם לאחור, מתלבטים לאן עכשיו לפנות וממשיכים. וכשממשיכים מוצאים גם "מתנות" בדרך. מריחים פרחים וממשיכים קדימה.
לא קל להכיל עצב עמוק וגם לא קל להכיל שמחה עצומה. ולכן להרגיש ולערבב ביחד לעיתים זה עוזר- לבכות כמה שאני מרגיש ולשמוח ולצחוק עד… שנגמר. להרגיש שמחה ועצב ביחד – להיות שמח גם כשאני עצוב. שהרי אם אני מחייך וצוחק אין זה אומר שאני לא מתגעגע, או שוכח? להמשיך הלאה בדרך שלנו למטרה שהצבנו להתחזק, ליפול,לעצור לקום ולנצח את החיים .
"אני רואה שבחיים הגלגלים מסובבים את כולם ,המלחמות, ההיפוכים בסוף יוצאים מחוזקים לעולם", שר אברהם טל ובמילותיו מכיל את העצב והשמחה יחדיו.
