השבועות האחרונים בישראל היו מטלטלים למדי: 20 שנה לרצח רבין, הצפות, הפסקות חשמל היסטריות, גל טרור דקירות. לא היה חסר על מה לקטר. בד בבד עם כל אלה חגגתי לילדה יומולדת, התחלתי בשמחה את שנת הלימודים באוניברסיטת אריאל (מרצה ליח"צ) והעברתי ערב בלוגרים מוצלח ללקוח. אז טוב לי או רע לי פה?? בשיחותיי עם ישראלים לשעבר אני מגלה את הזויות השונות של ישראל ומרגישה הזדהות עם כל אחד באופן תמוה..
יח"צ מוגזם לגל הטרור
מתחילת השנה נהרגו בכבישי ישראל 254 איש. מדוע אני מציינת זאת? כי מה שקורה בכבישים קטלני הרבה יותר מגל הטרור האחרון או האחרים, אבל דומה שהאחרון זכה ליחסי ציבור חזקים הרבה יותר. לפיכך, כשישראלי לשעבר שעזב לגרמניה מציין בפני כמה רע ומסוכן פה, בגלל גל הטרור,אני אפילו לא אטרח לענות לו. זאת ועוד, אם נסתכל מה קורה לדוגמא בארה"ב, בה נרצחו 11 אלף איש בקירוב באמצעות כלי נשק (הזכות לשאת נשק, ייה!), זה שם את ישראל בעמדה של ארץ לא מסוכנת בכלל.
הישראלי הרגשני והמתגעגע שלעולם לא ישוב
ישראלים שגרים כבר 6 שנים ויותר (עשרות) בארצות דשנות כמו אוסטרליה וארה"ב. בכל פעם שאני מדברת איתם ושומעת את כמיהתם לישראל, אהבתם, וציונותם (כן!) אני מתקשה להבינם…ומנגד, יכולה כל-כך להתחבר לתחושותיהם: הם מחוברים למולדתם והם שלמים עם זה, מתעדכנים עליה, מבקרים פה והעובדה שהם גרים שם לא גורעת מאהבתם. הם לא יחזרו: הם כבר היגרו פעם אחת בחייהם. לחזור זו לא אופציה.
לפיכך, כל פעם שאני שומעת מהם שאין כמו החיספוס הישראלי, אין כמו החום פה, ש"הכי טוב בישראל" אני שואבת מכך כוח, גם אם נדמה שקשה פה, כי הם הרי נמצאים לכאורה במקום הכי טוב בעולם ועדיין מרגישים חוסר.. בעיני אלה ישראלים ששלמים עם עצמם ועם ישראליותם, שומרים אמונים לישראל מבלי להתנצל, אולי אף יותר מאלה שגרים פה. מתגעגעים מאוד לארץ ואין להם דיסוננס .או מרירות, מצידם כלפי ישראל, רק אהבה.
ה"קוטר" הברלינאי
אלה הישראלים שיורקים לבאר ממנה שתו עד כדי אומנות. הם בחרו לעזוב, ודומה שאת צליל טריקת הדלת הם רוצים להאריך ככל הניתן. אך מה לעשות, אין איש שמקשיב להם, והם שבוים בתיסכולם ובחוסר יכולתם להנות כמו שצריך מהארץ החדשה בה בחרו לחיות את חייהם.
הם ימצאו תמיד את המושלם בארץ החדשה שלהם ואת החסרונות והמגרעות בישראל.
אבל הם יחד עם זאת יקראו YNET או הארץ און-ליין, ויהיו חברים במספר קבוצות פייסבוק של ישראלים . מרגישים תחושת עילאיות, התנשאות כלפי אלה שנותרו מאחור, משל הם לא ברוכי מזל כמותם שלא זכו לרדת מהארץ. הספורט החביב עליהם: להראות למי שנותר לגור פה כמה הוא גר בחבית חרא מבחינת יוקר המחייה. על זה לפחות אני יכולה להסכים עמם.
הישראלי הנקרע בין שני עולמות
הוא לא יחזור לכאן, סביר להניח, כי הוא נשוי לבן זוג לא ישראלי.
זה שם את הדברים בעמדה אחרת לגמרי: יש לו שלוחה בארצו החדשה. ילדיו כבר יהיו חלק אמיתי ושורשי בארצו החדשה. לפיכך הוא מכיל בתוכו סוג של דיסוננס, אבל ההחלטה הסופית לגור שם ולא פה היא הקובעת . מתגעגע לישראל, רואה בה בעיקר את הדברים הטובים, מנסה לשמור על השפה העברית בביתו, להנחילה לילדים. ליבי יוצא אליהם. מקנאה בהם מצד אחד מעט ומנגד שמחה שאין לי את הדיסוננס הזה.
מה יהיה עוד עשר שנים בישראל? אין איש יודע. זה לא אומר,אגב, שיהיה פה גרוע יותר. יודעים מה, כשאני מסתכלת מה קורה במזרח התיכון מסביבנו ובאירופה אני לא בטוחה בכלל שאין לנו במה להתגאות.
[youtube SKMdUcDV0CA]
