האישה עם הכובע הכתום

לפעמים אנחנו פוגשים אנשים, עוברים אותם או לא רואים אותם בכלל…

בחורה עם מחשב נייד
צילום: מיקי מאיר גולן
צילום: מיקי מאיר גולן

חזרתי בגשם הראשון היורה, מהים.
פגשתי אישה שלבשה כובע כתום , חולצת טריקו אדומה , ומכנסיים חומים.
נראה לי מוזר שילוב הצבעים הזה. ניגשתי אליה, חייכתי ואמרתי לה: "מדוע התלבשת כך אישה? שילוב הצבעים …. שונה…״
למזלי , במקום סטירה היא חייכה וענתה: "עכשיו ערב, חשוך כאן.
עוד רגע יירד גשם, חוץ ממך אף אחד לא שם לב לבגדים שלי, ובטח לא אלי.
כולם עסוקים בעצמם, הפכנו לעם אגואיסטי ורוטן , עם קשה". "את יודעת",  היא הוסיפה "אפילו החברים שלי כולם בתוך עצמם.  חלקם שרויים בצרות , אחרים בשמחות , חיי היום יום מתישים״.
הלכתי הביתה, לבשתי את הבגדים הכי לא תואמים, שיש לי בארון, וצעדתי לכיוון הים , סוג של ניסוי חברתי לעצמי.
נעמדתי מולה, חייכתי אליה, מתאים היה לי להתלבש כך ,אמרתי לה.
זה הזכיר לי את כובע הילדים שקניתי מזמן. הייתי חובשת אותו ומטיילת באור מלא עם פופאי על הראש.
אני מודה היא נראתה טוב גם עם בגדי האדמה חסרי הטעם שזרקה על עצמה.
יש לה עיניים ירוקות, שיער שחור ארוך, והיא נעלה נעלי כלום, יחפה.  גם אני הייתי יחפה, אוהבת שהגלים מלטפים את כפות רגליי.
תקשיבי, פניתי אליה שוב, אני בתחילת הליכה, את מצטרפת אלי?
״לא״, היא ענתה לי, ״אחכה לך כאן מתחת לסוכת המציל ונמשיך את השיחה״.
שמתי אוזניות והקשבתי לשירי שנות השישים, בשקט. אני אוהבת לשמוע את הגלים ברקע.
הלכתי מחוף הצוק לחוף הרצליה, בדרך חזרה נשבר ענן מעלי , וגשם זלעפות התחיל לרדת.
פרשתי ידיי לצדדים , ניסיתי לבלוע את הטיפות , כיסיתי את הטלפון, ונתתי לגשם לעטוף אותי .
אוי כמה שאני אוהבת את זה, במיוחד בתקופה הזאת שלא קר ולובשים בגדים קצרים.
שיערי נרטב לגמרי ומבגדיי טיפטפו טיפות מים.
נהניתי מכל רגע.
רגע לפני שהגעתי לסוכת המציל, מרחוק, חיפשתי את האישה עם הבגדים בצבעי חמרה.
היא בטח ברחה הביתה מהגשם, חשבתי לעצמי.
ובאמת כך היה.
עננים כבדים מעליי והגשם לא הפסיק לרדת. הגעתי לרכב הוצאתי את המגבת מתיק הבריכה שלי, ניגבתי את גופי ונכנסתי לרכב.
דבריה חילחלו לתוכי, כמה נכון מה שהיא אמרה.  אנחנו באמת עסוקים בעצמינו.  אפילו אני לא מה שהייתי פעם.  וזה לסיפור הבא.
כל כך פשוט לגרום לי ליהנות ולחייך, ואיזה כייף שבחרתי לעשות את ההליכה היום בים ולא בפארק.
לפעמים אנחנו פוגשים אנשים, עוברים אותם או לא רואים אותם בכלל.

תעצרו רגע , תחייכו, אל תפחדו לשאול,  מי יודע איזה אדם או אישה תיפגשו במרוץ המטורף.
אולי גם הוא יספר לכם סיפור נחמד.
ולך האישה עם החולצה האדומה , מכנסיים חומים וכובע כתום.  חבל שירד עלינו ענן.  הייתי שמחה לשתות איתך קפה יחד ולשוחח.
ולכם, תיהנו מהדברים הקטנים יש אותם בשפע.
חיבוק ענק.

פייסבוק: hila liebesman

הילה ליבסמן
גדלתי בתל אביב. עם תקתוק מכונות כתיבה שנורקלים ומסיכות צלילה. אמא עיתונאית ואבא צוללן איש ים . התחלתי לכתוב יומנים לעצמי ויותר מאוחר שירים. עברתי קורסי שירה באוניברסיטת תל אביב. שירי התפרסמו בספר- "אלבום המשוררים של הוצאת סער" במאזניים (ירחון משוררים), עיתון תל אביב וירחונים שונים. כתבתי סיפור ילדים "ירח לאמא" שנמצא בקובץ סיפורי ילדים ויצא ב2017. אני כותבת לאירועים ומופיעה בבתי ספר ובטקסים שונים. חברה באקו"ם. אמא לשיר ואלמוג ומעסה בכירה רפואית מעל 26 שנים.