האישה בחלון / א. ג'. פין

אמרו עליו מותחן לופת, אמרו עליו ספר היצ'קוקי, אבל אף אחד לא הכין אותי לספר כל כך עוצמתי, סוחף, מצמרר.
אנה פוקס, פסיכולוגית ולוקה באגורפוביה. בין שתיית אלכוהול לשיטוט באתרי אינטרנט לאנשים "כמוה", היא צופה בשכניה דרך חלון ביתה. אבל את מה שהיא ראתה, היא לא תשכח לעולם, אם היא אכן ראתה זאת.

31281377_2534917810066180_8526128291914174932_n

491 עמודים, לא כולל תודות
הוצאת כנרת זמורה ביתן

כתבו עליו "מותחן פסיכולוגי לופת", כתבו עליו "ספר היצ'קוקי" אבל שום דבר לא הכין אותי לאחד מספרי המתח הכי טובים שקראתי אי פעם (ומי שמכיר אותי יודע שקראתי מאות ספרי מתח, ויותר).

זה ספר מפחיד ! זה ספר מבעית ! זה ספר מצמרר ! זה ספר שלוקח את הקרביים, הופך אותם, מועך אותם, מסובב, וחוזר חלילה.

זה לא ספר לקריאה בלילה (למרות שברגע שמתחילים, פשוט אי אפשר לעצור), גם במחיר של שעות שינה יקרות (וזה שווה כל רגע), גם במחיר של דפיקות לב מואצות ושלל תופעות לוואי שהספר הזה מעביר, והאמינו לי אני לא מגזימה.

גיבורת הספר היא אנה פוקס, פסיכולוגית ילדים, שמאובחנת כלוקה באגורפוביה – פחד ממקומות ציבוריים פתוחים.
היא לא עוברת את סף דלתה, והפעמים היחידות שהיא ניסתה לעשות זאת, נחלו כישלון חרוץ והסתיימו בהתקפי חרדה קשים והתמוטטות עד אבדן הכרה.

כתוצאה מכך, אנה מתבודדת בביתה. היא מעבירה את זמנה בצפייה בסרטי פילם נואר שהיא כל כך אוהבת. היא מצטטת אותם, יודעת בעל פה את התפקידים, חיה את חייהם של השחקנים. היא גם שותה יין, הרבה יין. אסור לה לשתות עם הכדורים שהיא נוטלת, אבל למי אכפת. והיא בעיקר צופה בשכניה מחלון ביתה. היא מכירה כל אחד ואחת מהם, יודעת את סיפור חייהם, והכל דרך חלון ביתם.

כשמשפחת ראסל עוברת לגור בבית ממול, אנה סקרנית, משועשעת במעט. הנה ההצגה היומית מתחילה. משפחת ראסל מונה בעל, אישה ובן מתבגר.
את הגבר, אליסטר פגשה אנה, הוא שתלטן וקנאי, את ג'יין אשתו כמעט ולא ראתה, אליסטר נוטה למדר אותה, ואת אית'ן הבן יצא לה לפגוש. הפעם הראשונה היתה כשבא לערוך היכרות והביא שי קטן לשכנה החדשה שלהם בשם אמו.

לאנה אין הרבה קרובים בעולם, בעלה ובתה לא נמצאים איתה. היא אמנם מנהלת איתם שיחות אך הם לא בקרבתה. יש לה דייר, דיוויד, שחי במרתף (שהיה משרדו של בעלה), והוא עוזר לה מעט עם תיקונים ומטלות שאין ביכולתה לבצע. יש לה את הפסיכיאטר שמטפל בה ואת בינה, המטפלת האלטרנטיבית שלה. היא גם נמצאת הרבה באינטרנט – באתר שבו מבקרים אנשים 'כמוה' שסובלים מאגורפוביה, והיא אפילו מצליחה לעזור לחלקם, בהיותה פסיכולוגית. רק לעצמה היא לא מצליחה לעזור.

ערב אחד אנה נחשפת לאירוע נוראי,מזעזע. היא מתבוננת בפשע, מנסה לעצור אותו, אך ללא הועיל. עד מהרה מתברר לה שאף אחד לא מאמין לה.
האם היא באמת ראתה את מה שהיא חושבת שהיא ראתה או שמא זה מוחה הקודח ? איך היא תוכל להוכיח זאת ? האם היא מאמינה לעצמה ?

" "זה נשמע כמו סרט", אני אומרת שוב, " והייתי מצפה שתהיה יותר מבוהל".
"בקשר למה? "
"קודם כל, בקשר לזה שלדייר שלי יש בחדר השינה תכשיט של אישה מתה."
"את לא יודעת שזה שלה."
"אני כן. אני בטוחה שכן".
"את לא יכולה להיות בטוחה. את אפילו לא בטוחה שהיא…."
"מה?"
עכשיו תורו להיאנח. "חיה".
"אני לא חושבת שהיא חיה".
"התכוונתי שאת אפילו לא בטוחה שהיא קיימת, או אם אי פעם ——"
"אני כן בטוחה. אני בטוחה. אני לא הוזה".
דממה. אני מקשיבה לנשימות שלו.
"את לא חושבת שאת מתנהגת כמו פרנואידית?"
לפני שהוא גומר אני מתנפלת עליו, "זאת לא פרנויה אם זה קרה באמת".
דממה. הפעם הוא לא מגיב. "(עמוד 292)

במותחן מסחרר זה, אנה יוצאת למסע נגד כל העולם להוכחת צדקתה. האם היא תוכל לעשות זאת? שהרי הכל יודעים שהיא לא יציבה בנפשה, שהיא סובלת מהזיות, שהיא נוטלת כדורים בעלי תופעות לוואי, אפילו הפסיכיאטר שלה לא מאמין לה, ובנוסף, היא לא יכולה אפילו לצאת מביתה.
איך אפשר להילחם בעולם שלם כשאפילו את לא בטוחה בצדקת דרכך ? איך אפשר להילחם בעצמך ? איך אפשר לצאת מהחור השחור הזה ? אם בכלל .

הספר מסופר בגוף ראשון, מנקודת מבטה של אנה, וזה מאוד מתאים לספר הזה (למרות שאני בדרך כלל אוהבת ספרי מתח המסופרים בגוף שלישי, מה שמוסיף למיסתורין).

התחושות שחשים במהלך הקריאה הן כל כך ממשיות, הפחד זורם בעורקים, וזה, בין היתר, בזכות העובדה שהדמות של אנה יוצרת הזדהות עמוקה ואמפתיה – מה שלדעתי לא היה מצליח לעבור כל כך טוב אם היה מסופר בגוף שלישי.

הספר הזה כתוב פשוט מ-צ-ו-י-ן !!!!

בגב הכריכה כתוב מותחן לופת עד אימה. אין לכם מושג עד כמה.

כמה מילים על הסופר.
הסופר הזה פשוט מבריק. הכתיבה שלו, היא לא פחות מאומנות בפני עצמה. א.ג'.פין, יליד ניו יורק וכתב עיתונות, חובב ספרי מתח וסרטים קלאסיים (ניתן לראות זאת בבירור בספר), ואני חושבת שהדבר הכי חשוב שצריך לציין הוא , שהוא בעצמו נאבק בדיכאון ובאגורפוביה.
לדעתי, זאת הסיבה שאף אחד אחר לא היה מצליח לעשות זאת טוב כמותו.

אני מקווה שהצלחתי ולו במעט להעביר את תחושותיי מהספר הזה.
יצירת מופת ולא פחות !

נותר לי רק להמליץ בחום לכל חבריי חובבי ספרות המתח, ובכלל.

Mira Rozenfeld - מעבר לתוכן
אמא ורעייה, אוהבת לקרוא, וכמה שיותר. הז'אנר האהוב עליי הוא מתח אבל קוראת כמעט כל מה שבא ליד (למעט אולי פנטזיה).