האחרות/ שהרה בלאו
עורכת: נועה מנהיים
הוצאה: זמורה ביתן
הידיעה על הירצחותה של ד"ר דינה קמינר, בדירתה כשבובת תינוקת מודבקת אליה, תופסת את שילה גיבורת הספר לא מוכנה. שילה וד"ר קמינר היו חברות טובות מאוד. הן היו חלק מחבורה, חבורת "האחרות", אין הרבה דברים עוצמתיים יותר מחבורת נשים שמתאגדת בימים ראשונים של לימודים, באוניברסיטה. זו כבר אינה החברות התמימה של המסגרות החינוכיות הרגילות. כשאת סטודנטית באוניברסיטה כבר מדובר על חברות שאת בוחרת. הן לא נגזרת של מקום מגורים ושל רצונות הוריים, מדובר באנשים בוגרים שבוחרים בעצמם את החוג בו ילמדו את המוסד הלימודי, את אופי חייהם ואת החברות. שילה ודינה נפגשו בקורס של "המרצה האפור" קורס חובה של שנה א' בבר-אילן, קורס בנושא של נשים ותנ"ך והמרצה האפור קיבל את שמו ממראהו האפרורי ומטון דיבורו שהצליח להטיל תרדמה על אף הנושא המרתק של הקורס. דינה ושילה יחד עם רונית ונעמה הופכות לחבורה, דינה כנראה הייתה מי שנתנה את ה"טון" בחבורה הזו, הייתה הרוח החיה שלה, אולם ארבעתן היו מלוכדות סביב גרעין ה"אחרות", הן רצו להיות "משהו" הן רצו להשאיר חותם, הן מאסו בנורמטיבי, הן לא רצו בעל ומשפחה ובעיקר לא רצו ילדים. הן רצו להיות נטולות ילדים – נטולות ילדים בישראל, והנה לפנינו אוֹקְסִימוֹרוֹן , את רוצה להיות נטולת ילדים? בבקשה סעי לך למקום אחר, בישראל נשים יולדות ילדים, בישראל נשים יולדות ילדים!… והחבורה המיוחדת הזו אינה מתאגדת לה באוניברסיטת תל-אביב, העיר שהיא 'מדינה אחרת', העיר שאפילו בה קשה עד מאוד להחליט שאת לא יולדת , שאת לא עושה הכול כדי להיכנס להריון וללדת. ישראל היא מעצמת ילודה, את בת ארבעים? אין לך בן זוג? הרחם לא מחזיק הריון? אל דאגה כאן יפתרו לך את כל הבעיות. בישראל ערוכים לכול חוץ מלאשה שלא רוצה ילדים – זו כבר תופעה לא מקובלת, וכשיש חבורה שכזאת שהכרותה החלה באוניברסיטת בר אילן האוניברסיטה שמזוהה כאוניברסיטה עם האימהות הצעירות וההריוניות חבורה שהאג'נדה שלהן היא "ללא ילדים" בהחלט מושכת תשומת לב ועניין. הפרישה הראשונה מהחבורה הזו היא של נעמה, נעמה מתחתנת ויולדת, אח"כ יש עניין בין דינה לשילה משהו על רעיון של הרצאה שלא ברור מי הגהה מי הציעה ומי פיתחה את הרעיון, ובכל מקרה עשרים שנים אחרי זה, החבורה הזו כבר לא קיימת. הבנות התפזרו ואינן שומרות על קשר, דינה היא מומחית בעלת שם ובעלת דוקטורט היא הפמיניסטית המצליחה והידועה. אף רונית מצליחה באופן יחסי, היא שחקנית, לא כוכבת אשר חורכת את המסך, לא סלבריטאית, אולם עובדת כל הזמן וזה די הרבה במקצוע שכזה.
עשרים שנים עברו מאז ימי האוניברסיטה ושילה הגיבורה שלנו שוב ננטשת על ידי החבר הצעיר ממנה. היא בדיוק עוזבת את תל אביב לטובת דירה זולה במיוחד על גבול רמת גן ובני-ברק, היא בסך הכול חוזרת למקורות – לפחות מבחינת הנדל"ן אם לא מבחינת האמונות. שילה שאולי לא הייתה קולנית ודעתנית כמו דינה או פתיינית ומקרינה מיניות כמו רונית, אולם בהחלט חכמה וחדה ובעלת רעיונות והנה היא מוצאת את עצמה בגיל ארבעים כמדריכה במוזיאון התנ"ך וכמי שנותנת הרצאות מידי פעם לקהלים שונים, היא לא המשיכה באקדמיה ולא עשתה קריירה מפוארת היא נטולת בן זוג ועדין לא מעוניינת בילדים, האם חייה הופכים לאפרוריים? משעממים? צפויים? דינה נרצחת בדיוק כשהיא עוזבת את תל אביב כעת היא קרובה לבני ברק. לבני ברק של שילה יש אף יתרון סודי אחד על פני כל הערים האחרות: "….בכל פעם שאני מרגישה ספקות בנוגע לכוח המשיכה הנשי שלי, אני ממהרת לפסוע ברחובות בני ברק, הו, שם לעולם אינך חדלה לחוש נחשקת עם כל המבטים המצקצקים והעוויות הגנאי. כל מחשוף קטן, או חצאית שמתרוממת מעט מעל קו הברך יקנו לך את התחושה שאת הלילית המפתה בעולם. מדובר בשיקוי נעורים של ממש…" רק על הביקורת הזו שמוטחת באחת הערים המשמעותיות לעולם החרדי ומוטלת בספר ככה באגביות כחלק מהטקסט כעוד משפט בספר, רק על המשפט הזה ניתן לכתוב עבודת דוקטורט שלמה. הרצח של דינה הופך את חייה של שילה. חייה נכנסים לסחרור. מצד אחד המשטרה שולחת אליה שוטרים, נשאלות שאלות על מערכת היחסים בינה לבין דינה, מצד שני החוקר שמגיע ממש מזכיר לה את בן זוגה האחרון ואף עולה עליו, מצד שלישי היא נפגשת שוב עם האנשים שהקיפו אותה בזמן היותה סטודנטית מאושרת בבר אילן ומצד רביעי היא כל הזמן מגלה דברים חדשים על אנשים שחשבה שהיא מכירה היטב, ולא כל הדברים החדשים הם גילויים משמחים במיוחד, מסתבר שהזמן שעובר לא משנה אנשים רק מעמיק ומקצין את התכונות שלהם. מי שהיה פתטי בגיל עשרים נשאר כזה גם בגיל ארבעים, ומי שהייתה קנאית ורשעה בגיל עשרים נשארה קנאית ורשעה גם בגיל ארבעים, ככה זה, מסתבר שאין הפתעות – בכל מקרה אין הפתעות טובות.
שילה הגיבורה שלנו נעה ונדה בין היותה חשודה לבין היותה הקורבן הבא, האם היא הרוצחת או אולי היא הבאה בתור להירצח?
"האחרות" הוא ספר שנקרא בנשימה אחת הוא נוגע בנקודות משמעותיות של החברה הישראלית. אימהות הריון ולידה הם טבו, לא מתעסקים איתם – בטח לא מתנגדים להם – בטח שלא כותבים עליהם רומן אפל ומותח, ספר נפלא לשנה החדשה – תקראו.
