הערב הוא ערב ט"ו באב.
5 ימים בלבד אחרי ט' באב המתמקד בחורבן בגלל שנאת חינם, ועל סיפו של של חודש אלול (אני לדודי ודודי לי) לא מפליא אולי שהתגלגל ושינה את לבושו המקורי מימי המקרא (שופטים כא' פס' י"ז-כ"א) והופיע אצלנו מחדש בלבוש מתקתק ורומנטי של "חג האהבה".
על פי ספר יצירה האות שמייחדת את חודש אלול היא האות י.
אותה נקודה זעירה, שממנה מתחיל הכל: כל אות , כל ציור, ואפילו אנחנו בראשית היווצרותנו ברחם.
זוהי הנקודה שממנה התחלנו ואליה אנחנו מוזמנים לשוב בחודש אלול, להיטען מחדש ולהתחדש.
בחזרה אל המקור, אל נקודת ההתחלה, אל הפוטנציאל הראשוני שנרשם בDNA שלנו.
איך זה קשור לאהבתי לסיפורים?
רבים מחברי לא מבינים את אהבתי לסיפורי המקרא ואת התעסקותי בם.
מה מוצאת בחורה חילונית כמוך בסיפורים מקראיים? ועוד בתור מי שלימדה ספרות והתמחתה ב"סיפרותראפיה", חסרים לך סיפורים אחרים להתעמק בם ?
והנה הזדמנות לומר בקול רם קבל עם ועדה:
לא חסרים סיפורים, אני אוהבת סיפורים מכל סוג, ואהבה מיוחדת יש לי לסיפורי המקרא.
לסיפורי המקרא יש עומק מיתי. הם למעשה סיפורי המיתוס שלנו ,סיפורי ראשית האנושות שמהווים עדות ללא-מודע הקבוצתי שלנו.
ומה שאני רואה היום הוא שבגלל תחושת הכפייה הדתית שהפוליטיקה שלנו העמיסה עלינו, בגלל שבבתי הספר יש בחישה פוליטית מאחורי הקלעים וניסיון להכתיב אילו טקסטים (גם ספרותיים!) ילמדו,
ובגלל שאנשים מייחסים את סיפורי המקרא לאותו פלג שמנסה לכפות עלינו את הדת, הם מגיבים בדחייה טוטאלית של המקורות.
ואני רוצה לצעוק: תעצרו רגע. אל תוותרו כל כך מהר על המורשת שלכם!
זה חלק מה י' שלנו.
זו נקודת ההתחלה . זה בDNA שלנו.
יש כל כך הרבה זהב לחצוב משם.
אפשר גם אחרת!
אפשר לנכס לעצמנו מחדש את סיפורי המורשת המכוננים שלנו בעיניים רעננות , חפות מהשלכה, להשיב לעצמנו חלקים אבודים של התרבות העברית, למצוא את הרלוונטיות של הסיפורים העתיקים לחיינו היום, לאפשר חופש פרשני ולמסור לדורות הבאים מורשת רוחנית פתוחה, עמוקה, חכמה, לא לוותר על זכותנו כיורשים ולא לאפשר לאוצר הזה להתנוון.
אחרי החגים אני עומדת לפתוח קבוצה שתחקור את הסיפורים מארון הספרים היהודי (תנכיים ואחרים) באמצעים פסיכודרמטיים, שתאפשר למשתתפים לפגוש דמויות שחבויות בתיאטרון הנפש הפרטי והקבוצתי שלנו, וליצור תיקון לעצמנו ולסיפורים. כתבו "אני" בתגובות אם אתם בעניין.