הַצָּגָה יוֹמִית – אֲדִיבָה גֶּפֶן
הצגה יומית של אדיבה גפן – נשבתי. הסתקרנתי. נסחפתי. התאהבתי. ולא הנחתי מהיד.
בדיוק מסוג הספרים שאני אוהבת לקרוא ביום כיפור.
יום כיפור יורד, השקט מסביב מאפשר להתכנס. ואותי התכנסות זו מביאה תמיד לקריאה.
הפעם הספקתי שני ספרים, שניים שונים האחד מהשני. אחד מהם היה כאמור הצגה יומית של אדיבה גפן.
מבין שלל הספרים שמונחים אצלי על המדף, שלפתי את ספרה החדש של אדיבה גפן, התחלתי לקרוא בו במחשבה שזהו ספר מתח קליל, לאור הכרותיי את כתיבתה הקודמת של אותה המחברת. מה גדולה הייתה הפתעתי כשפתחתי וגיליתי שהסיפור המתגלה כאן הינו בכלל דרמה נהדרת, (יש לומר אפילו על גבול המלודרמה). ואחרי קריאה בפרק הראשון כבר ידעתי שאמשיך לקרוא בו.
גפן מציגה סיפור שלם ונוגע ללב שמרגיש מאד אישי.
בשני קולות, מקבילים ומשלימים זה את זה שוזרת גפן עלילה נהדרת ונוגעת ללב.
קול ראשון, קולה של נעמי, בת ה 45, אשה רווקה, בלי ילדים, שמספרת את חייה, היום ופעם. 15 שנה חלפו מהיום בו ביקרה בשכונת ילדותה בעיר חיפה ועד לרגע שבעל כורחה היא חייבת לשוב אליו ואל שורש הכאב העצום שהיא נושאת בקרבה ושמונע ממנה אולי להתקדם בחייה ולהתחיל לקבל את טוב העולם.
ומנגד, קולה של המקהלה, (קצת כמו מהקלות יווניות מהטרגדיה היוונית), שמספרת את סיפור העבר של נעמי, ושל אימה מרי (מריה, מרינה) והרחוב בו גדלה.
סיפור שנחשף אט אט על דייריו של הרחוב ועל כל מה שקרה בעבר הכואב בעבור כולם. אותו הרחוב שמשמש מצד אחד תפאורה נפלאה מלאה בצבעים ריחות ואנשים של פעם כאב ורוע ואהבה ושנאה ועוד ועוד, ומנגד מהווה דמות בפני עצמה בסיפור.
אני כל כך אוהבת דרמות שמתבססות על זיכרונות עבר היסטורי בארץ. וזה בדיוק מסוג הספרים הללו.
קצת כמו ספריו של אמיר גוטפרוינד ז"ל שכתב גם על שכנת ילדותו בעיר חיפה (שואה שלנו, בשבילה גיבורים עפים). גם הפעם מתרחש הסיפור בחיפה, ברחוב אחד, בשכונה אחת.
סיפור שמסופר בשתי הדרכים המשתלבות ונשזרות האחת בשנייה, ואט אט נחשפת תמונה נוגעת ללב, של יחסי אם ובת. בת שננטשת על ידי אימא אגוצנטרית, גדלה עם אב אוהב ונאמן, שבור לב, והופכת להיות הילדה של כל הרחוב שמאמץ אותה בתורות יומיים, ודייריו מלמדים אותה, איש איש ודרכיו. מתוך אהבה וערבות הדדית שאפיינה את חיינו בארץ בראשית ימיה
אבל הסיפור שנפרש לעיניי הקורא, קורע לב, עת מסופר ע"י המקהלה גם סיפורה של האם מרי, מריה, מרינה מאז היותה היא, ילדה שהתייתמה מאימה, ועברה מסכת חיים קשה, כואבת ושוברת לב, שהביאה אותה לנטישת ביתה נעמי (הקול הראשון בסיפור).
מצד אחד זוהי מלודרמה מלאת רגעים מְבַכִּים (מזילי דמעות ממש, אצל הקורא.ת), מלודרמה עמוסה ברגעים טרגיים קורעי לב (רבים מדי), הן בחיי הבת והן בחיי האם. רבים עד כי לפעמים נידמו לי כבר קצת יותר מדי מלודרמתיים. ומצד שני משהו בחשיפה של הסיפור בשני הקולות תוך דילוגים בזמנים עושה את הכל מתקבל על הדעת ולא קיטשי מדי.
הרחוב, דייריו, ריחותיו, אהבותיו, שנאותיו, וכל מה שמוצג בו עוררו בי געגועים לארץ ישראל של פעם. לארץ ישראל של ערבות הדדית ואכפתיות מצד אחד, ומצד שני של ישראל שמתערבת ומתערבבת איש בחיי שכנו. עד כדי אי יכולת לשמור על סודות,על אישי. כולם יודעים הכל, כולם מדברים על הכל, "נכנסים לתחתונים" האחד של השני, אבל הכל נעשה מתוך סקרנות מצד אחד וערבות הדדית מנגד, עוזרים ומושיטים ידים לחבק, מי בפיזיות, ומי באוכל, בעזרה, בלימוד.
אשכנזים ומזרחיים. עולים חדשים, עולים ותיקים, וילדי המקום. גברים, נשים, ילדים. אוהבים ושונאים. אוכלים ומאכילים. נמהלים אלה בחיי אלה, והופכים לקול אחד-למקהלה. שכונה במובן היפה של המילה. שכונה במובן שקצת שכחנו, אבל אנחנו מתגעגעים אליו – קהילה. (דה' זה וו, במובן הטוב לספריה של אלנה פרנטה מחברת סדרת הספרים הנפוליטנים [החברה הגאונה], שהשכונה בנפולי בה מתרחשת עלילת הסיפורים מהווה חלק אינטגרלי בסיפור ומשמשת לא רק כתפאורה כי אם גם היא דמות לכל דבר בספרים).
אחרי שסיימתי לקרוא, גילתי שהספר עלה גם לאתר אייקאסט ומוקרא בשני קולות (כמו שצריך היה להיות) בידי שני שחקנים נפלאים, שרה (שרית) וינו אלעד שמקריאה את הקול הראשון של נעמי. ורמי ברוך שמקריא את קול המקהלה. האזנתי שוב, לחלקים מהספר ומצאתי שהשניים הללו עושים חסד מופלא לטקסט שכתבה גפן ומצליחים לעורר לחיים ממש את הסיפור את הדמיות את הקולות והצבעים.
אז אם חשקה נפשכם בספר עם סיפור נוגע ללב, ממליצה לכם לקרוא את הספר הזה. תענוג אמיתי.
ואם אין לכם זמן פנוי, תקשיבו לו תוך כדי עשית מטלות הכרחיות, (ספורט, נהיגה, בישולים, ניקיונות וכיוצ"ב), דרך נהדרת להעביר את הזמן ולהנות בעת ובעונה אחת. מבטיחה שתהנו.
