הֶקשרים

מדי פעם אני פוגשת בתוכי חיבורים מפתיעים. עניינים שלכאורה נראים רחוקים זה מזה שנות אור, קשורים בתוכי במהותם, באופי שלהם ובהתנהלות שלי בתוכם. ואף על פי כן, לכל אחד מהם חיים עצמאיים משלו, לטוב ולרע.

בחורה עם מחשב נייד

הערב, תוך שאני מתארגנת לשנת הלילה שלי, יכולתי לשמוע בתוכי את צלילו של הפעמון המדנדן עם התגלותו של החיבור המובן מאליו שנעלם מעיניי עד כה. בעודי עוברת במחשבותי על הצפוי לי במהלך השבוע שמתחיל מחר הבנתי שבשני אזורים משמעותיים בחיי אני ניצבת בצומת, שבה אני נדרשת לבחור: האם אני מוותרת על הקשר כדי להישאר נאמנה לעצמי, או שאני מוותרת על עצמי כדי לשמר את הקשר. אין דמיון, ולו הקלוש ביותר, בין המקרים ובין הנסיבות, ואפילו לא בין ההקשרים שלהם ליומיום שלי, ובכל זאת – אם אני מתבוננת בעיניים פקוחות ומפוכחות – בשני המקרים זו בדיוק אותה הבחירה.
במחשבה שניה, אין כאן למעשה בחירה, מכיוון שאני יודעת את התשובה הנכונה במבחן. בפועל אין בכלל שאלה, אני יודעת שאני צריכה לבחור בי, בנאמנות לעצמי. אני מרגישה את זה בתוכי, גם כשקול ההגיון תופס פיקוד. לו רק זה היה כל כך פשוט. אבל בחיים, כמו תמיד, בכל בחירה שאני עושה אני נדרשת לשלם מחיר. לעתים הוא סמלי, לעתים הוא כבד, ובמקרים מיוחדים הוא נראה כבד ומתגלה בדיעבד כזניח. מה שעוצר אותי כרגע הוא הפחד. אני לא בטוחה שאוכל לשלם את המחיר. לא בטוחה שאני רוצה לשלם אותו.

בין שאר עיסוקי אני גם סטודנטית. הנושא עכשיו הוא בהירות: לדעת בינך לבין עצמך מה עמדתך. זה נמצא בכל מקום וסוגיה בחיים, אבל הכי משמעותי בשבילי זה דווקא במקומות שבהם אני מסתובבת בימים אלה. אז אני חוזרת מהלימודים עם הידיעה בתוכי, ומדייקת עם עצמי את הדרך אל הבהירות הזו, ותוך כדי זה אני מגלה שעל אף שהצמתים האלה כל כך דומים בבחירה שהם מציבים בפני, הרי שבכל אחד מהם ההרגשה היא אחרת: בשניהם בחרתי, כמובן, בעצמי, ובשניהם גם אוכל לשלם את המחיר, אבל בעוד שבאחד מהם יכולתי להציב את הגבול באופן ברור וחד משמעי, והייתי מוכנה ומזומנה לשלם את המחיר, הרי שבצומת השני אני מוצאת את עצמי מטילה ספק בהחלטה שקיבלתי, מתקשה להציב את הגבול, מתחמקת מלשלם את המחיר. ואני שואלת את עצמי: אם זה כל כך בהיר וברור לי, למה, לעזאזל, זה כל כך קשה? מעומק העומקים שלי אני שולה את הידיעה, את הבהירות שנמצאת בבסיס הבחירה שלי ונאחזת בה כניצול מספינה טובעת הנאחז בקרש מזדמן, שתעמוד לצידי ותחזק אותי עד שאעלה על דרך המלך בה בחרתי. לפעמים משלמים באובדן תחושת הביטחון. לעתים משלמים בכאב. לעתים זה כרוך דווקא בתחושת עוצמה והנאה. האופטימית שבי מסתכלת על הצומת שהביא אותי אל תחושת העוצמה ומנסה לראות גם את הצומת השני באור דומה. למישהו יש מטלית איכותית לניקוי משקפים ורודים?

א. חסרת תקנה
כשמי כן אני: אופטימית חסרת תקנה, בעלת נטייה מעצבנת למצוא את הטוב בכל דבר. אז למה לא לעשות עם זה משהו מועיל? הבלוג הזה, כך אני מקווה, יכריח אותי לחבוש את המשקפים הוורודים לכל מקום ויזין את נטיית האופי הזו, אם במקרה אניח אותה לרגע בצד.