כדורגל הוא ספורט פופולרי באיראן. על נשים חל איסור כניסה לאיצטדיון בו משחקים גברים, אבל יש להן ליגה שוקקת משלהן. גם לחוקי הצניעות נמצא פיתרון והן משחקות בכיסוי ראש מלא ובגדי ספורט “רחוקים מהגוף”, שנועדו לטשטש את המיניות של השחקנית כמתחייב בחוק.
ב-2010 העלתה אחת הקבוצות חשדות לגבי זהותה המינית של שוער/ת קבוצה מתחרה, מה שפתח עידן של חשדנות והאשמות לגבי הזהות המיגדרית של שחקניות כדורגל. החשדות הללו גלשו גם למישור הבנלואומי כשב-2014 נטען כי 4 משחקניות הנבחרת הן גברים שלא השלימו עדיין את תהליך שינוי הג’נדר שלהן.
בעקבות כך נאלץ הגוף המנהל של הליגה להוציא תקנה המחוייבת את מועדוני הכדורגל לבצע בדיקות רפואיות המאשרות כי השחקניות שלהן הן נשים. התקנה החדשה לא השקיטה את הרוחות ובספטמבר האחרון נטען ששמונה(!) מחברות הסגל האיראני הן בעצם גברים, טענה שהוכחשה ע”י האיראנים ופיפ”א.
בצד הפורמליסטיקה, נשמעות השגות לגבי אחוז הטרנסקסואליות בנבחרת, ותמיהות על כך שבאיראן השמרנית אחוז כה גדול של חברות נבחרת נשים אחת – לא נולדו כנשים.
איראן ממוקמת בצמרת העולמית בשיכחות ניתוחי המין, שניה רק לתאילנד. הפתיחות המפתיעה לניתוח מסוג זה במדינה המנוהלת ע”פ חוקי דת, מסתירה מציאות בעייתית: ניתוחי שנוי מין מותרים על פי פסק הלכה (فتوى – פתווה) שהוציא האייתולה חומייני מיד לאחר המהפכה, ונתוחים כאלה מבוצעים בצורה גלויה ושכיחה. מאידך, הומוסקסואליות והתנהגות חוץ מגדרית אסורה על פי חוק ועשויה להביא לרדיפות ועונשים. בכך מופעל לחץ על טרנסג’נדרים לבצע ניתוח לשינוי מין גם אם אינם מעוניינים בו באופן טיבעי, והניתוח אף ממומן בחציו ע”י המדינה. כאשר מתקבל אישור לביצוע ההליך, מצופה המבקש להתחיל את הטיפולים באופן מיידי, וכל עוד לא מושלמת הפרוצדורה כולה, לא ניתן לשנות את המגדר במסמכי הזהוי הרישמיים.
לאור המעורבות האקטיבית של המדינה בהליך, והיחס שלה למי שלא השלים אותו, קשה להאמין ש”הטעויות” של מועדוני הספורט נעשו בתמימות. מתעורר החשד שכשמדובר בגאוות הדגל על הפודיום במשחקים בינלאומיים אפשר לעגל פינות גם במדינת דת.
.
שערוריה נוספת המערבת את נבחרת כדורגל הנשים, דת ולאומיות, פרצה בספטמבר, כאשר בעלה של קפטנית נבחרת הקטרגל, נילופר ארדלן, סירב לאשר לה הנפקת דרכון ובכך מנע את נוכחותה במשחקי אליפות אסיה. הוא טען שאישתו אמורה ללוות את הילד לבית הספר, עורר פולמוס ציבורי, והציב במבוכה את השלטונות.
ע”פ החוק האיראני קיימות לא מעט פעולות עבורן נזקקת אישה לאישור מבעלה, ואחת מהן היא הוצאת דרכון. בנובמבר 2012 אף הוגשה הצעת חוק שעניינה החמרת הגבלת יציאת נשים איראניות מן המדינה. ע”פ ההצעה, גם נשים שאינן נשואות עד גיל 40 יהיו זקוקות לאישור אפוטרופוס או שופט כדי להוציא דרכון.
מציעי החוק עירערו על שיקול הדעת של נשים וטענו ש”אפשר למצוא אותן במלונות טורקים”. כלומר לדבריהם, הנשים הצעירות יוצאות לתרבות רעה והופכות לנערות ליווי כשאינן תחת עינו הפקוחה של הגבר או שלטונות הדת. המתנגדים לחוק, בעיקר נשים באירן ומחוצה לה זעמו והצביעו על החוק כצעד להידוק הפיקוח על נשים ודיכוין.
באקט של הפגנת כח, הוחמרה הצעת החוק ע”י הסרת מגבלת הגיל (כך שכל אישה רווקה, בכל גיל זקוקה לאישור). אבל הסערה הציבורית התגברה, ובסופו של דבר השינוי נמנע, לא לפני שפוליטיקאים בכירים מתחו ביקורת על כך שההצעה הוצגה באופן גלוי לפני אישור החוק, פעולה שאיפשרה דיון פומבי והזינה תעמולה של “מגיני זכויות אדם”. גם באיראן מניעת שקיפות היא כלי בידי השלטונות, ומגיני זכויות אדם נחשבים למזיקים ל”התנהלות תקינה” .
למרות תחושת ההישג, החוק הקיים עדיין מחייב נשים נשואות לקבל את אישור בעליהן.
בנובמבר, בהתערבות שילטונות החוק, קיבלה נילופר ארדלן אישור יציאה חד פעמי למשחק בינלאומי אחר, למורת רוחו של בעלה. אישור חד פעמי שימש עד כה עבור ספורטאים גברים שלא שירתו עדיין בצבא.
שוב הוכח שלמען הדגל וייצוג המדינה גם מדינה המבססת על חוקי דת עתיקים – יכולה לגלות גמישות.
פוסטים קודמים בנושא זכויות אדם באיראן:
אופנה וזכויות אדם באיראן (אפריל 2013)
א’, גולה מאיראן, מסבירה את תהמצב הפוליטי באיראן ערב הבחירות האחרונות (מאי 2013)
אירוניות פושטות חיג’אב ומצטלמות (מאי 2014)
חופש הסייבר (מאי 2014)
גל של תקיפות אלימות נגד נשים בעקבות הסתה במסגדים (אוקטובר 2014)
זכויות אדם באיראן בעידן רוחני (נובמבר 2015)
