עד שלא נסעתי לטייל בחו"ל, לא ידעתי כמה ייחודית היא ארץ ישראל. ולא, אני לא מדברת על כך שאפשר לעבור אזורי אקלים שונים בפחות מחמש שעות, ואני לא חושבת על שיאי גינס כמו המקום הנמוך בעולם והמדבר הקטן בעולם שנושק לו ואפילו לא על עיר שלוש הדתות ירושלים. שנים של הדרכת טיולים, בצבא ובאזרחות ושנים אחר כך של בניית טיולים, אירועים וחוויות לקהלים שונים בארץ, לימדו אותי דבר אחד או שניים על ייחודיותם של אתרי התיירות בארץ. אם זה לא מתובל במורשת קרב, אחוות לוחמים, סיפורי מלחמה ונפלאות גבורה, זה פשוט לא זה. בוא נלך שנייה לחזות בפלא של מצפה רמון ועל הדרך נספר על אסטרונאוט גיבור בעל אותו שם משפחה, עם סיפור משפחתי טרגי שגדול התסריטאים לא יכל להגות. בוא נקפוץ רגע לנגב חומוס בכפר דרוזי בדרך לחרמון ונעצור לתצפית מדהימה בעמק הבכא, או באחד מתוך עשרות אתרי מורשת הקרב בגולן. בוא ניסע בריינג'ר בביתרונות המפוארים של שמורת בארי ובאותה נשימה נעצור לקפה בגבול הרצועה המדמם. אני זוכרת את עצמי, חיילת משוחררת, מורעלת וחדורת מוטיבציה, עומדת ומסבירה לחבורת תיכוניסטים שמעניין להם את קצה האייפון (או בעשור שאנו מדברים עליו, הטוקמן) מה קרה פה בשנת 67 ואיזה כח היה לצביקה ואיך זה שיש "גדר טובה" במקום עם סיפורים כל כך עצובים ומנסה לגעת בהם קצת, להכין אותם נפשית לקלוט סיפורים שאין סיכוי שיקלטו, אלא רק שנה – שנתיים אחר כך, שיתגייסו בעצמם וייצרו סיפורי גבורה חדשים.
השנים עברו, המורעלות פינתה מקומה לפרקטיות, ההתלהבות והפאתוס נסוגו לאחור והיום לא באמת ברור לי איך עשיתי את זה, איך עמדתי כל יום מול קבוצה אחרת וסיפרתי כל יום על מלחמה אחרת וקראתי כל יום על קרב כזה או אחר. ההווה רווי המלחמות, הפיגועים, האלימות והכותרות גרם לי לרצות לייצר לאנשים כל יום בריחה מהמציאות, אסקפיזם מתוק של אירועים גרנדיוזיים, כנסים מעשירים וימי טיול שמתמקדים בספא ועינוגים מאשר באנדרלמוסיה ההיסטורית של גברת מדינת ישראל.
אבל המציאות בוערת, והשגרה כאן אף פעם לא נמשכת יותר משבוע והשקט הוא תמיד יחסי. הלב שלי בוער על אש קטנה ומבעבע עם כל עיתון שנפתח. אני ממשיכה לטייל בארץ הזו, לא כמדריכה, אלא כצופה, כמתבוננת, ככלי קיבול ומרגישה היום יותר מתמיד איך האהבה שלי אליה מתובלת תמיד בקצת ייאוש. יש משהו כל כך זועק באדמה הזו שלנו, זועק לשקט, זועק לאיזון, זועק לניקיון כפיים, זועק לחמלה. השאלה היא, אם יש מי ששומע.
*** הידעת? הכלניות בדרום תמיד אדומות.
ועכשיו, שיר:
