כשהייתי בת 10 בערך, אירגנו כמה חברים מהכיתה תחרות שירים של האירוזיון. כל ילד היה צריך לבחור שיר ולשיר מול כולם בבמה המאותלרת שהקמנו במקלט של הבניין בו גרתי. בתור מעריצה מושבעת של גילי נתנאל באותה התקופה (כן אני מודה הייתי חברה במועדון מעריצים שלו.. גיל ההתבגרות וזה) כמובן שבחרתי לשיר את "דרך המלך" של גילי וגלית. אני זוכרת איך הפכתי את הארון של אחותי בשביל למצוא חולצת פסים שחור לבן, מכנס לבן וחגורה חומה שאראה הכי קרובה למקור. שהגיע תורי לשיר עליתי בבטחון לא מוסבר, עשיתי את כל התנועות בידיים שהשיר דרש ושרתי אבל ממש שרתי מהלב והנשמה. הרצון העז לנצח ולזכות בתחרות גבר על הבושה והמבוכה, ובעיקר על העובדה שקול השירה שלי לא היה מי יודע מה ואפילו אני בטוחה שגם די זייפתי (טוב להיות אותנטי למקור כבר אמרנו לא?). וכך להפתעתי הרבה קטפתי את המקום הראשון וזכיתי בתחרות. אחחח מקום ראשון, איזו תחושת ניצחון מתוקה, איזו תחושה עילאית של הצלחה. יותר מ 30 שנה עברו מאותה תחרות שירים במקלט ועדיין זה צרוב בזכרוני עד היום. מאז עברתי דבר או שניים בחיים. והתחושה, מה איתה??
זה כבר עשור שלם שאני והמשקל שלי מנהלים מלחמה פרטית משלנו. אתן יודעות החיים, הריונות ושאר התירוצים. פעם הוא מנצח ופעם אני. מלחמה מתישה שכזו. לאחרונה הוא שם את ידו על העליונה ופתח עליי פער לא קטן. ומה אני אגיד לכן התחושה היא לא משהו בכלל. אז שההצעה של סלונה בשיתוף ההולמס פלייס הגיעה ( כי דברים קורים תמיד בזמן נכון, נכון?) הרגשתי איך תחושת הנצחון מתחילה שוב לדגדג לי בכל הגוף. שלושה חודשים של אימונים אינטנסיביים עם ליווי תזונתי צמוד ואימון לאורח חיים בריא. זה חייב להצליח איך אפשר שלא. אז זהו משקל יקר שלי תתכונן לתבוסה, אני הולכת לקחת את המקום הראשון ולנצח אותך הפעם לתמיד.
בשבוע שעבר זה קרה. 12 בנות נחושות מתמיד התייצבו בהולמס פלייס מודיעין לתת בראש יחד איתי. נכון זה לא קל, המלחמה היא יומיומית ולא פשוטה האימונים קשים ומפרכים אבל הרצון לתחושת הניצחון גדולה מתמיד ואני הולכת לעשות את זה איך אמרתי קודם עם כל הלב והנשמה. ומכאן אני כבר ממש יכולה לראות באופק שוב את דרך המלך.

צילום עצמי
אז יצאתי לדרך! תודה לךsaloona על הזדמנות מופלאה.
makeachange#