דרוש – מאהב

בחורה עם מחשב נייד

זה לא התחיל אצלי, בכלל.

זה התחיל בחברה שאמרה לי את זה, ואני הכחשתי בתוקף.

לאט, לאט, התחיל הרעיון הזה לחלחל בי כמו מים דרך אדמה צמאה.

אני רוצה מאהב.

לא שרע לי בבית. בכלל לא. אהבה גדולה ורבת שנים וזה. הסקס פצצה. מעולם לא היה טוב יותר.

אז למה?

אולי זה הגיל. יש תחושה כזאת שאו-טו-טו הכל מתחרב. הפנים, הציצים, התחת המוצק. החברות התחילו כבר להזריק ולמתוח. כמה זמן עוד אפשר יהיה לבנות על המראה הצעיר הזה? זה שהוא קרוע עליי, זה שמתחילים איתי כל יום יומיים, המבטים שאני מקבלת ברחוב, כל זה לא מספיק עוד. צריך מישהו שיעביר כף יד על החלק-חלק הזה ויאנח מרוב עונג, שהעיניים שלו יזרחו כשאכנס לחדר. אולי זאת המחשבה שלא הייתי באמת עם אף אחד אחר. לא באמת, לא עם כל מה שאני יודעת היום. אולי סתם משעמם לי. אולי אלה הורמונים. מי יודע…

דרישות התפקיד: הוא צריך לרצות. מאד. יכול להיות משחק מקדים של רדיפה הדדית, זה בסדר. זה משעשע, אבל אז הוא צריך לספק את הסחורה, לגמרי, כאן ועכשיו. אני עסוקה. אין לי זמן וסבלנות לרדוף אחרי ילד שלא סגור על עצמו. זקנתי. גם אין לי צורך. הוא צריך להיות גבוה/נמוך, צעיר/מבוגר, כהה/בהיר… אין צ'ק ליסט. מה כן? הוא צריך להיות מבריק. הראש שלו צריך להדליק אותי לגמרי. אחר כך, צריכה להיות כימיה. וכימיה זה עניין של כימיה. או שיש, או שאין.

נו, אז איפה פה הבעיה? אני שואלת את עצמי. עם כמות ההצעות, והעולם הגדול והפתוח, איך זה שאני עוד לא בקיאה במפת הצימרים לפי שעה באזור?

אולי כי נעשיתי כל כך בררנית, שהגבר הזה לא קיים בכלל. אולי כי אני לא באמת רוצה, וזאת רק פנטזיה ילדותית שאני נאחזת בה במקום להזריק בוטוקס, ואולי זה עוד יגיע, אולי מחר או מחרתיים. אין לי תשובות.

אני רק יודעת שבינתיים, על אף שיתרונות התפקיד הם ברורים, עוד לא נמצא מי שימלא אותו, והשעון מתקתק.

ואני? אני עדיין רוצה מאהב.

אחת מאיתנו
הבלוג הסודי של הבלוגריות בסלונה, שבו ניתן לכתוב בעילום שם את כל מה שלא נעים לכתוב בבלוג הרגיל