קרן לביץ כתבה את שני השירים הבאים. היה לי קשה לבחור מתוך שלל השירים שכתבה על המחלה שלה.
רופאים של הלב מספרים,
שככל שאנשים מזדקנים-
הגוף משכיל לבנות מעקפים טבעיים
לעורקים הפגומים.
ללב שלי אין זמן להמתין.
הוא בונה כבר כמעט שנתיים,
בקצב מואץ,
מעקפים לפחדים.
יש לי מעקף למה שהפסדתי,
ומעקף למה שאני חוששת שלא אהיה.
יש לי מעקף רעוע
בהמתנה לתוצאות בדיקות חדשות,
ומעקף חירום לשימוש
כשכאב לא מוכר מאיים על העתיד וההווה.
יש לי אפילו מעקף מיוחד
לייבוש הדמעות
על חברות מתות.
לפעמים המעקפים שאני בונה
עדינים כמו נוצה-
אני מנסה לרחף ולדלג מעל הפחד,
ולא תמיד מחשבת נכון
את המרחק לנחיתה.
לפעמים אני מצליחה
להחליף את המעקפים-
במנהרה.
אני צוללת איתה עמוק פנימה,
אל תוך האימה.
העיניים והלב נרגעים,
מסתגלים לאפלה.
לא תמיד אני מצליחה.
בלב המאפליה האויר דליל,
הלב מאיץ,
הנשימה הופכת חטופה.
אבל דווקא שם,
לפעמים,
במקום הכי חשוך,
פחד המוות נרגע.
אני בונה המון מעקפים
לקראת הבאות,
כדי לא לקרוס
אם יבואו חדשות רעות.
אבל המעקף הכי שברירי שלי,
זה שלעולם לא אדע איך בונים,
ממוקם בצומת של הילדים.
דקה / קרן לביץ
במעמד אישה אחת אני מבקשת
דקת דומייה.
לזכר הבריאות המשוחררת מדאגה
והתמימות הרוויה בהבטחה.
לזכר לילות ענוגי חלומות
וימים ראשונים שלא ישובו.
אני מבקשת
דקה של שיכחה.
להיות כבראשונה.
דקה לנשום-
כאילו לא היה.
כן, אני יודעת,
קרבים ובאים ימים טובים,
אך בלילות טרופים-
מלטפים אותי הגעגועים.
הבטחות חדשות מתדפקות על הדלת.
אך לצידן –
הבטחות ישנות שלא מומשו
דורשות את עלבון יתמותן.
מיד אשוב.
עוד רגע שוב אזיז הרים
עוד רגע אמשיך לפלס לי נתיבים
אבקע את ים האיומים,
אלך בתוכו בחורבה.
זו רק קריאת הכיוון שהשתנתה
זו הארץ המובטחת שלפתע התחלפה.
בארץ הזו, המוקפת הרים,
הנצח- נמצא בפרטים הקטנים.
תנו לי דקה
שבה אני לא אותה אחת
שמספרים עליה שחלתה
והיא נורא גיבורה.
תנו לי דקה
שבה אני לא מנצחת
ולא אלופה
תנו לי דקה
שבה השיניים לא חשוקות
שבה הבטן לא מוכנה
לאגרוף שהנה בא…