דצמבר

חודש דצמבר הוא תמיד בעייתי עבורי.
פעם, פעם, הוא דווקא היה טוב.
כל הדברים הטובים והמרגשים קרו לי בדצמבר. החל מחנוכה וקריסמס במישור העולמי, שכל כך אהבתי בילדות, וכלה בדברים אישיים שהשתיקה יפה להם בבגרות.

אבל אח"כ זה פתאום השתנה.
כי אנשים התחילו למות לי בדצמבר.
והתחלתי לפחד פחד מוות מהחודש הזה.
והנה, גם אתמול, שמעתי בבוקר על פטירה ובערב על לידה.
מין חודש שכזה…
חודש, שלנצח יישאר אמביוולנטי. מאגד שמחות ועצב, ימי הולדת ואזכרות.

משתפת משהו שכתבתי לפני 6 שנים, דווקא על המוות של ספי ריבלין, לנצח פיסטוק. שלא קשרו אליי בשום צורה אישית אבל מסמל משהו מפעם.(וכן, גם זה שהזכרתי בסוף הפוסט כבר לא איתנו)

עכשיו פיסטוק מת…בדיוק שבוע אחרי אריק אינשטיין.
לכאורה – אין שום קשר ביניהם. האחד שמאלני, השני ימני. האחד הפועל, השני מכבי. האחד צנוע ואוהב להיות בבית, השני מוחצן וקולני והבית היחידי שאוהב להיות בו הוא הבית של פיסטוק.
והאמת, אני חייבת להתוודות – הזיכרון הראשון שלי של פיסטוק הוא שלילי -כמו כל ילדה בת 4 הערצתי את רגע ודודלי וחביתוש, וגם את הסייד קיק – פיסטוק. אבל ההערצה הזאת התנפצה כשהוא התגייס לקמפיין הבחירות של הליכוד ב-84' ואבא שלי, חסיד גדול של תנועת המערך דאז, עיקם את הפרצוף ואמר לי שהוא "ליכודניק". כמו איזו קללה. ואני, בגילי, הנחתי שכל מה שאבא אומר זה קודש. אז המשכתי לאהוב את פיסטוק בסתר. ואז ראיתי את דודלי (שלמה ניצן) בקמפיין של המערך ולא הבנתי איך שני אלה יכולים להיות חברים, ויותר מזה – איך דודלי מארח את פיסטוק במכולת שלו כאילו כלום!! אח, החיים הקשים של ילדה בת 4 (או 5, לא זוכרת).
ושלא תטעו – חלקתי את האהבה הזו גם עם עוזי חיטמן (ז"ל) וגשש בלש (נו טוב…אתם יודעים איפה הוא עכשיו).

ולאריק (איינשטיין. לא זה של בנץ) התוודעתי מאוחר יותר. קשה לי לשים את האצבע על הנקודה אבל זה היה בסביבות בית הספר היסודי. בערך באוץו הזמן שהתחלתי גם להכיר את אהוד מנור (ז"ל) ופולי מהגשש (ז"ל). מאוחר יותר שיריו ליוו אותי ברצח רבין ("לבכות לך", "שלום חבר" ) וכשסיימתי את התיכון והתגייסתי לצבא ("עוף גוזל").

ועכשיו הם אינם.
(אבל היי, תמיד יישאר לנו ההוא מהבחירות של 84'. קוראים לו שמעון פרס)