טובי שריד נשואה לאייל, תושבת שכונת היובל בישוב עלי, אמא ל-5, צלמת ומעצבת גרפית
החיבור שלי למשפחת שריד החל לפני כ-15 שנים, עם נישואיי לאייל.
נכנסתי למשפחה מיוחדת במינה, משפחה של שני שרידים שבנו את משפחתם במו ידיהם.
יצחק ויוכבד, סבא וסבתא של אייל, הגיעו לארץ כמעפילים לקבוצת יבנה. הם נישאו ושינו את שם משפחתם לשריד, שם שהסתיר מאחוריו סודות רבים וקשים, וגם ציווי שיצא לאור רק לאחר שנים.
במקביל הם החליטו שלא לדבר עם ארבעת ילדיהם על השואה הנוראית שעברו. הם רצו להעניק להם ילדות נורמלית ללא פחדים, חרדות וטראומות. לתת להם את מה שלהם לא היה.
תמונה משפחתית משפחת שריד
בדומה למשפחות רבות של ניצולי שואה, השינוי החל דווקא כשהנכדים התחילו לשאול שאלות.
הנכדים כבר היו צברים ותיקים, האווירה הייתה שונה, פתוחה ומאפשרת יותר, והסכר נפרץ. סבא יצחק וסבתא יוכבד החלו לספר את סיפורם.
מה שהחל כקילוח דקיק הפך לזרם חזק. הסיפורים החלו לצאת לאור. סיפורים מצמררים של סבל ואובדן מצד אחד, וגבורה ותושייה מהצד השני.
בתחילה כתב סבא יצחק חוברת שעסקה בסיפור ההעפלה שלו ושל סבתא, וכך גילתה המשפחה שהוא הנהיג קבוצה של ניצולי שואה והוביל אותה באירופה של אחרי המלחמה עד שהעפילו לארץ.
בהמשך סבא כתב ספר שלם שמגולל את כל קורות חייו המרתקים שאותו נתן לכל אחד מילדיו ונכדיו עם הקדשה: "קרא, שמור, זכור ומסור לבאים אחריך".
האנדרטה שהקימה משפחת שריד לזכר יהודי העיירה של סבתא יוכבד
כתיבת הספר הובילה למסע שורשים של סבא וסבתא עם ילדיהם. המקומות והסיפורים שהופיעו בספר התגלו בפועל במציאות בכל המקומות שאליהם המשפחה הגיעה.
במסגרת המסע, סבא וסבתא הקימו אנדרטאות במקומות בהם בוצע הטבח של משפחתם. כעבור מספר שנים הם הכניסו ספר תורה בקיבוץ לזכרה של המשפחה.
כשאני הצטרפתי למשפחה, הדיבור על השואה כבר היה פתוח לחלוטין, והיווה חלק בלתי נפרד מהזהות של כולם. שנתיים לאחר מכן סבא יצחק נפטר.
סבתא יוכבד מובילה את הדור השלישי אל תוך היער בו הסתתרה בתור ילדה בת 12
משפחת שריד מחולקת לדורות. הדור הראשון, זה ששרד בלי הורים ומשפחה, מתחיל את הספירה, ומכאן ממשיכים לספור – דור שני, דור שלישי, דור רביעי.
גם אנחנו, הדור השלישי, יצאנו למסע שורשים יחד עם סבתא יוכבד, מסע דומה למסע שורשים שאליו הדור השני יצא, חמש-עשרה שנים קודם לכן.
המסע הזה שינה את חיי. כאמא צעירה לשלושה ילדים הרגשתי הצפה אדירה של תחושות. חיבור חזק למשפחה המדהימה שלי, רצון ממשי לחיות, אהבה אדירה למדינה שלי, ובעיקר רצון עז להמשיך לספר את הסיפור הזה ולהעביר אותו הלאה לילדים שלי.
דור רביעי בשדות קבוצת יבנה
לפני שנה שחר, הבכור שלי, דור רביעי, חגג בר מצווה. יום ההולדת שלו חל בדיוק ביום בו נרצחה המשפחה של סבא יצחק, וסבא יצחק זכה להיות הסנדק שלו. סגירת מעגל. בדמייך חיי.
זמן קצר לפני כן, במסגרת שבת משפחתית של משפחת שריד, גיסתי – אחות של אייל – כתבה שיר מרגש שעוסק בסבא שנותר שריד אחרון של משפחתו שנרצחה בשואה.
אייל הלחין את השיר, והציע לשחר המוכשר להקליט את השיר כפרויקט בר מצווה. שחר התלהב והרעיון יצא לדרך.
כשהגענו לשלב של יצירת הסרט – הכול נעשה מורכב. איך מייצרים חיבור בין הסיפור הקשה הזה לילדים? מה נכון לצלם? איך מייצרים מסר חיובי של תקווה?
פתאום הבנו שהעברת מסרים בין-דורית אינה עניין פשוט, והרגשנו, ולו במעט, כאילו אנו בנעליים של סבא וסבתא, מנסים להגן על ילדינו מהסיפורים הקשים.
למזלנו, אמא של אייל מצאה בארכיון של קבוצת יבנה קטעי וידאו של סבא יצחק ז"ל עובד בחממת העציצים היפיפייה שלו. גידול עציצים היה התרפיה שלו עד יומו האחרון. הוא גידל במסירות אלפי עציצים וחילק אותם לאנשים, ומעולם לא קיבל תמורה על כך.
מכאן הכל זרם בטבעיות, ובאופן מופלא נוצר החיבור בין סבא, שנפטר לפני 13 שנים, לבין הנינים שלו שלא זכו להכיר אותו, אך כל כך מעריצים אותו, הולכים בדרכו ומקיימים את הצוואה שלו – דעו כי משריד נבניתם.