דמעות

 

ברגע אחד זה נגמר. אפילו לא הספקתי לומר לך להתראות. עמדתי שם בתחנת האוטובוס, נשענת על הגדר ההוא שצבוע בחלודה, מרכיבה את משקפיי השמש עם העדשות הכהות שקנית לי. ממזר אחד! כנראה ידעת שהעדשות האלה, בבוא היום, יסתירו הכי טוב את הדמעות שלי, יסתירו הכי טוב את הכאב החזק שמרגישים אי שם באזור החזה, בצד שמאל. שם, בתחנה, ביקשתי שקו 9 יבוא כבר ואברח מהמקום בו אני ואתה עמדנו, ואלך לתמיד, ולא אביט לאחור לראות אם יורדות מהעיניים שלך דמעות. רציתי שברגע שאעלה לאוטובוס, שייקח אותי הבייתה, אשכח ממך. התחננתי שברגע שכף רגלי תדרך על המדרגה הראשונה באוטובוס, תצא מהלב הפצוע שלי, אבל זה לא קרה. אז באותו הלילה נכנסתי לפאב, אתה שומע? נכנסתי לפאב למלא את הגוף שלי ברעל, למלא אותו באלכוהול, לפוצץ אותו בשתייה עד שאסריח כמו פגר, כמו גופה רקובה. ישבתי על הבר עם חצאית מיני אדומה וגרביוני רשת, ושתיתי כל עוד נפשי בי, ושם על הבאר, בין כוסית לכוסית, הבטחתי לעצמי שמפה אני יוצאת מחוזקת, יוצאת עם כמה שפחות כאב בלב, מתרחקת הכי רחוק מהזיכרון הטרי של ריח הגוף שלך, של עדינות המגע שלך. כן, התפללתי שהאלכוהול יעלים את הזיכרון שלך. אבל זה לא קרה. אז הייתי עם גבר, אתה שומע? הייתי עם גבר על המיטה שהייתה רק לפני יום המיטה שלי ושלך. הייתי איתו מבלי להוריד את החצאית המיני האדומה, הייתי עם גבר שהיה לו ריח בושם שונה משלך, עם שפתיים שונות משלך, עם צבע שיער שונה משלך, הזדיינתי איתו כל הלילה מבלי לקרוא בשם הארור שלך! אפשרתי ללשון שלו לטייל על השדיים שלי מבלי להיזכר בלשון הערמומית שלך, הסכמתי שישך אותי ביסים כואבים בגב, מבלי להיזכר בנשיכות הכואבות שלך. רציתי שהגבר ההוא ישכיח את הזיכרון שלך, שיחריב את הדמות שלך, שיעקור סוף סוף אותך, ורק אותך מהלב שלי. אבל זה לא קרה. אז בכיתי. בכיתי כמו שלא בכיתי מכיתה ו' שאבא עזב את הבית, ערומה ומדממת בכיתי עם פנים ששקועים עמוק עמוק בתוך הכרית שרק לפני רגע מישהו אחר, לא אתה, הניח עליה את הראש לו, בכיתי עד שהעיניים שלי נעצמו, עד שהעייפות גברה עליי.

בבוקר, התקשרת, אמרת שעצוב, שכל הלילה בכית, שאולי מיהרת לחתוך שאולי היית פזיז. את לא יודעת מה עובר עליי, אמרת. הקשבתי לקול שלך, והוא נשמע לי כל כך זר, כל כך רחוק מהקול שאהבתי לשמוע. הרגשתי שהראש לי תכף מתפרק לחלקי חלקים מרוב מהלומות הכאב, מזכרת מכמות האלכוהול ששתיתי, את שם? שאלת, מותק? המשכת, את איתי?

ניתקתי את השיחה, חייבת להשתין, אמרתי לך. מתנדנדת מצד לצד צעדתי לאמבטיה, פתחתי את הברז וזרם חזק של מים קרים שטף אותי, שטף את סימני הנשיכה מליל אמש, סימנים שהאדימו תחת זרם המים הקרים, סימנים שלאורו של יום נראו כל כך דומים לסימנים שהיית משאיר לי, שטף את שאריות הדמעות שנשארו על הלחיים שלי, ולרגע אחד חייכתי, חייכתי כי נזכרתי שלא שאלתי אפילו לשמו של הבחור הנשכן. התחלתי לסבן את עצמי בעדינות, נזהרת במיוחד באזורים המדממים, שומעת צלצול טלפון ויודעת שזה אתה, ולא אכפת לי כבר, אתה שומע? לא אכפת לי, לפחות לא כרגע.