מאז החל המאבק לשחרור דלאל דאוד, אני מסתובבת עם זכרון אירוע שגרם לי להתקפת חרדה קשה והציף את טראומות האונסים שלי מילדותי, שהרגש בהן הודחק שנים רבות (הייתי בת 30 ובטוחה ש"התגברתי")
.
דלאל "שוחררה" ממאסר על רצח בעלה, שהתעלל בה באופן שיטתי. בחמש שנות נישואים התלוננה במשטרה 26 פעמים על אלימות מצדו, אולם רוב התלונות נסגרו מחוסר עניין לציבור.
מאסר העולם נקצב בהמשך ל-24 שנות מאסר.היא שוחררה אחרי 18.
היא תשהה בהוסטל שנתיים, ואז תגור שנה בדיור בקהילה, ותלווה על ידי רשות השיקום שנתיים נוספות. כמו כן, ייאסר עליה לצאת מהארץ עד 2026. כחלק מתנאי השחרור, נאסר עליה להיכנס לתחומי היישוב אבו סנאן שבו מתגוררת משפחת בעלה.
חופש זה לא.
(כותבת לי אסירה לשעבר כי השהייה בהוסטל היתה טריגרית וקשה בהרבה מהמאסר. לשמוע את חוויותיהן הקשות של כולן גירה את קצות העצבים ללא הרף, לא נתן מנוח, הגביר את הפוסטראומה).
.
כשניהלתי מרכז גמילה מסמים, לפני כמה עשורים (הייתי המנהלת הצעירה ביותר בתחום, כשקבלתי את התפקיד, לאחר כמה שנים כמטפלת הצעירה ביותר), פנו אלי מהרשות לשיקום האסיר. ביקשו כי אבנה תוכנית שיקום ואנחה קבוצה לאסירות משוחררות מכורות לסמים, בהוסטל שיקומי (שמיקומו נשמר בסוד).
הגעתי לפגוש את 20 הנשים שהתמודדו עם בעיות סמים – חלק ניכר מהדיירות בהוסטל. משך יומיים רצופים (!) עשיתי אבחונים (אינטייק) ל- 20 נשים. זה היה מטורף, לא אכלתי ולא שתיתי, ישבתי וספגתי סיוטי חיים איומים בזה אחר זה.
וכולן ! כולן ! היו נפגעות תקיפות מיניות בילדות. כולן !
רובן חוו התעללויות מתמשכות מצד קרוביהן.
ומהר מאד הגיעו לסמים, לזנות, להרס עצמי נורא, לפשיעה שרובה כללה פגיעה עצמית.
.
לפני אירוע זה, נתקלתי במעט נשים במכוני הגמילה השונים בהם עבדתי. מעט נשים הגיעו לגמילה. רוב המכורות היו במצב קשה בהרבה מהמכורים הגברים – כמויות הסמים שלהן היו גבוהות יותר וגם פגיעותיהן הפיזיות והנפשיות.
רוב הנשים המכורות לסמים כלל לא ניסו להיגמל, או התקשו מאד ו"מעדו" (שם קוד לכשלון בגמילה). לרובן היו פחות מעגלי תמיכה. רבות נודו ממשפחותיהן.
רובן לא הגיעו לגמילה ונגמרו בכביש, נרצחו, הוכו ועונו.. ולאיש לא היה אכפת.
באותם ימים, היתה לי הרגשה כי המטופלות המעטות בתוכניות הגמילה השונות, עברו כולן התעללות מינית. חיפשתי מידע בספרות ושאלתי קולגות מטפלים (גברים ברובם) .. אך לא מצאתי לכך כל אישור. (היום כבר יש – זה ידוע).
שלחתי אז את המטופלות שלי לטיפול נלווה במרכז לנפגעות תקיפה מינית שרק הוקם, שיתפתי פעולה עם פעילות התנועה הפמיניסטית, שהיתה בראשיתה, כדי לתת מענה לצרכיהן כי ידעתי שלא אוכל להתמודד עם הטיפול בתקיפה המינית.
קל זה לא היה.
רבות מהן חזרו לסם, לטשטוש הכאב. וגמרו בכביש.
וזה היה נורא. נורא.
.
אחרי 2 יממות רצופות ראיונות אישיים, יצאתי מההוסטל של האסירות המשוחררות, שהיה באיזור תעשייה שומם, בחשיכה, בשעה מאד מאוחרת, ברגלים כושלות הגעתי לרכב.
לא הצלחתי להירדם, השמיים נפלו עלי, דחסו אותי בלחץ לאדמה, תחושת סוף העולם חנקה אותי,
הוצפתי באונס שלי – הראשון, השני, ואלה שבא אחרי
הוצפתי בסיוטי חיי שלי, בפחדים, בהתגברות הקישחת, המדכאת כל רגש
טולטלת בדמעות
נחנקתי
נאלמתי
בנזוגי התקשר לפסיכיאטר
אסף אותי בזרועותיו, לקח על הידיים חבילת איברים רועדת,
דחפו לי כדורי הרגעה (מהם היה עלי להיגמל שנים רבות מאוחר יותר).
.
העברתי את הקבוצה למנחה אחרת
ועזבתי את עולם הטיפול, בידיעה שלעולם לא אוכל יותר לטפל באחרים
היה עלי לטפל בעצמי, לאסוף שברים, להדביק שאריות.
לקח לי שנים רבות להגיע למצב שהפצע המדמם, שנפער באותו מעמד, יתחיל להגליד, שהסיוטים יתמתנו מעט, אחרי שגופי קרס מחולי.
וחזרתי לטיפול באמצע העשור השישי לחיי כי זה רחוק להיות סגור.
.
תקיפה מינית בילדות היא נכות לכל החיים.
נכות קשה, כואבת, מייסרת
ואני לא עברתי את זה בתוך המשפחה (אם כי לא טיפלו בי, לא יכלתי לשתף כי ידעתי שיאשימו אותי בשקר, לא הרגשתי בטחון בבית)
התעללות מכל סוג, וודאי מינית, בתוך המשפחה היא שואה, לא פחות. ריסוק של החיים, של האמון. בכל גיל ובכל מצב.
.
"פעם מאלימות לא דיברתי שלושה שבועות. היו לוקחים אותי לרופאה, חברה של המשפחה. חלק הייתה תופרת וחלק לא יכלה לתפור מרוב שהיו עמוקות. ונשארו בגוף שלי צלקות".. אמרה דלאל דאוד
זו החוויה של רבות, רבות מאד, רבות מדי
.
כמעט כל עובדות תעשיות המין למיניהן, המכורות, האסירות .. הן אותן ילדות ונערות שנפגעו שוב ושוב, ושוב
.
.
.
.
(הצילומים מתוך סדרה שצילמתי לפני המון שנים, סדרה שמכאיב לי כעת להתבונן בה)