הנה ספר שעורר בי תחושה עזה – אכזבה.
כבר מתחילת הספר דברים לא התחברו לי.
הגיבורה בספר – מדלן – משהו בה היה לי מוכר. מיד נברתי בספרים קודמים של גיום מוסו ואכן מצאתי את הספר "קולו של מלאך" שהגיבורה הראשית שלו היתה אותה מדלן.
הסיפור הקודם הסתיים האהבה גדולה של מדלן וג'ונתן והנה הספר הזה נפתח בזה שהאהבה לא צלחה ולמעשה ג'ונתן חזר לאישתו לשעבר לעשות איתה ילד נוסף אחרי שהוא ומדלן לא הצליחו להביא ילד במשך 5 שנים.
היא רואה את ג'ונתן במקרה ברחוב עם הבן שלו והוא מתעלם ממנה במופגן.
חייבת לומר שזה כבר לא מצא חן בעיני, זה הרגיש קצת כמו מחזור של הדמות של מדלן וגם למה לקלקל משהו שנגמר בטוב ולהפוך את ג'ונתן לחסר רגישות, אחרי שהיה זכור לי שהוא בחור טוב?
מפה זה ממשיך לזה שהיא נפגשת עם גספר אחרי שבטעות קורה ששניהם קיבלו את אותה דירה בפריז.
זה מרגיש שאין להם כמעט זמן להתוודע אחד לשני ואפילו לא היתה ממש החלטה ברורה של שניהם שהם חוקרים את התמונות של הצייר שהדירה שייכת לו שנעלמו
והופ תוך יומיים הם בתוך חקירה…
מדלן בכלל נמצאת במקום אחר בחיים, היא מחליטה להביא ילד לבד ונמצאת באמצע טיפולים ופתאום הגספר הזה תקוע לה עם החקירה שלו שממש לא מעניינת אותה.
בקיצור, הכל יוצא ממש ממש מאולץ, כאילו הספר כולו מצא את מדלן במקום לא מתאים ואין לה בכלל עצבים לכל העלילה.
גספר בן 40+, הופך בתוך יומיים מבחור שמצהיר שאינו רוצה להביא ילדים לעולם, מתבודד ששונא את העולם ולא נגע מימיו בטלפון חכם ולא גלש מעולם באינטרנט –
למישהו רגיש, עם דחף עז לחקור את ההעלמות של ילד קטן ולהציל אותו ובנוסף למומחה רשת גדול!
לא אמין בעליל.
עד הרגע האחרון הוא ומדלן לא מסתדרים בכלל, עד כדי מצב שבו מדלן פשוט מכסחת אותו במכות
ואז שניה אח"כ הם כמובן פותרים את התעלומה ומחליטים לגדל את הילד יחד…
בשלב הזה כבר הרגשתי שהמופרכות של העלילה מזלזלת קשות באינטליגנציה שלי והחלטתי לצערי שלא אחזור יותר לקרוא ספרים של גיום מוסו.
ואגב, אני מתנצלת מראש על הספולירים אבל אני מוכרחה לכתוב בחופשיות וזה אומר גם לגלות את הסוף של הספרים… מצטערת 🙂