בשבת בצהריים ישבתי עם החברות המקסימות שלי. כל אחת הביאה משהו, וכמבן גם את הילדים. היתה שבת נפלאה, השמש זרחה בשמיים, הילדים שיחקו בשקט יחסית – שזה כשלעצמו יכול לתת תחושה שתפסנו את אלוהים בביצים. שקענו בשיחת בנות, כל אחת והתיק שלה, המחשבות שלה. אחת אחרי לידה, אחת לפני לידה, מקשקשות.
פתאום היא אומרת לי "טוב נו, את לא מתמודדת עם מה שכולן מתמודדות, לך יותר קל כי את מאוד יפה, לא משנה כמה תשקלי את תמיד תהיי יפה. זה לא כמו אצל רוב הנשים. שצריכות לעבוד קשה מאוד בשביל להיראות טוב. זה לא בא להן בקלות.
צילצולים, אזעקות ונורות התחילו לעבוד, נדרכתי , נזעקתי, נזרקתי לתוך העולם שלי. האמת, לא ציפיתי שיבינו כמו שאני לא יכולה להבין מה עובר להן בראש בקטעים מסויימים.
אין קשר !!! אין קשר בין איך שאישה ניראית לבין ההרגשה הפנימית ודימוי הגוף שלה. אני כיום בת 40 ואני שלמה עם עצמי ובעיקר אני חזקה. אני חזקה כי זה לא ברור מאליו שאני לא במירוץ המטורף הזה של גוף מושלם ורזון, אני חזקה כי בחרתי אחרת והחלטתי שאני לא צריכה להיראות כמו דוגמנית בשביל להרגיש כמו דוגמנית.
יצאתי ביום שישי עם בעלי לבדיקות, כי כבר שבועיים שאני משתעלת ושורפות לי הריאות. ממש תחושה שמישהו החליט להדליק לי שם אש. יצאתי מהבית בתחושה זיפתית. הסתכלתי על עצמי ולא אהבתי את מה שראיתי, הרגשתי חרא ובעיניי גם נראיתי חרא. כן, כשאני חולה כל המחלות מגיעות, התחושות הרעות, מחשבות טורדניות והרבה אי אהבה עצמית. שלוש נשים שונות בדרך לרופא שהכרתי הוסיפו כמה נפלא אני נראית ואני אומרת לעצמי, אם הן אומרות את זה כנראה זה נכון, אין להן סיבה לשקר. לאחת אפילו אמרתי את זה בקול רם. היא צחקה.
מה אני רוצה להגיד? שכל כך הרבה מגיע מבפנים. אני רגילה לעצמי, כשאני מסתכלת במראה אני לא רואה את מה שכל האנשים רואים. יש הרבה ימים טובים, אבל יש גם כאלו שהם פחות, ואז אבני הדרך שלי והחוזקות שלי הם אלו שמרימים אותי למעלה.
המקום הבריא שלי שאומר: שרון, הכל בסדר. העשייה שלי , הספורט שאני עושה, המשפחה, כל מה שבניתי – זה מה שמרים אותי למעלה. כשאני לא דואגת לעצמי, עייפה ולא מסופקת מהמקום בו אני נמצאת, גם מה שנכנס אלי לגוף פחות בריא. היום, אחרי שלמדתי לטפל בעצמי אני יותר מאוזנת, שלווה, בריאה.
היום כשאני עומדת מול המראה אז רוב הזמן אני אומרת לעצמי: שרון, את בסדר.
