מס' ימים מתחילת המסע: 28

מס' ימים עד לסיום: 2

מס' מתכון מתוך ה-30: 28

עשרות התגובות, בפייסבוק, בטלפון וגם פנים מול פנים על הפוסט שרשמתי אתמול על סבא שלי, ריגשו אותי מאוד. אני לא באמת מאמינה שיש מי שנכנס וקורא באמת את מה שאני כותבת. אני עוד צריכה להתרגל לרעיון הזה, אבל קשה לי להאמין שמישהו מפנה כמה דק מהיום שלו ובאמת באמת קורא את מה שאני כותבת, זה לא נתפס לי.

עם הטעם של השטרודל תפוחים, וההתרגשות, יצאתי לירושלים.

—

הדרך לירושלים הייתה לי קסומה, לנהוג אני מאוד אוהבת כפי שכבר אמרתי, לבד עוד יותר, ואת ירושלים- בכלל….

אני לא יודעת איך התפספסתי עם ירושלים, אבל אני מאוד רוצה לגור שם לאיזה תקופה קצרה.

יש שם איזה קסם אחר. מצחיק קצת שאני גרה כבר שלוש שנים במרכז תל אביב, וחולמת על ירושלים…

אבל כל אחד והחלומות שלו.

ירושלים,

הסיבובים הארוכים בנחלאות בחנוכה עם כל החנוכיות על החלון בלילה, עטופים טוב טוב במעילים וצעיפים,

השלג בקריית יובל כשהיינו ילדים והשוקו והעוגה החמה של אחר כך,

הנוף אשר נשקף מימין משה, במאות הסיורים שלי בתקופת המשקית חינוך,

השעות הארוכות בתחנה המרכזית, או במטה הארצי של המשטרה, מחכה שיבואו לאסוף אותי ברכב ממוגן לאבודיס.

המרפסת ברובע היהודי, שצופה בדיוק על הכותל, ועל הר הבית הידוע לשמצה והכל כך טעון, שרק לפני שבוע איבדתי שם חבר

העליות והירידות האינסופיות ברכב בדרך לירושלים, האוויר הצלול,

האנשים האהובים

את היחידה אני נשבע.

—-

המחשבות שלי הולכות ונודדות על מה יקרה אחרי הבלוג. בעיקר על כל הדברים שדחיתי בחודש האחרון, כי לא היה לי זמן או רצון להתעסק איתם. וצריכה לעכל, שמחר בערב,יום שני. הולך להגמר הפרויקט המטורף הזה.

היום הבלוג נסע להתארח בירושלים, אצל נדב ודנה. אלינו הצטרפו גם יוני וכנרת, מהערב ההודי של שנה שעברה, נדב הוא חבר ילדות שלי, מצור יגאל. היינו חברים ממש ממש טובים כשגדלנו, היינו דבוקים אחד לשני חבל על הזמן.

בבלוג הראשון, אי שם לפני ארבע שנים בבאר שבע, ביום שהכנו את הסירות קישואים, נדבי קפץ לאכול איתנו. ואז, בבלוג ההוא, כתבתי שאני מחפשת לו שידוך, ולמה לא לנצל את הבלוג כדי למצוא לגבר ההורס הזה את אשת חלומותיו? אז הבלוג לא עזר לשידוך, ונדבי מצא את דנה (המהממת דרך אגב. כלבבי) בלעדיי. אבל נו מילא, לפחות ניסינו:)

כנרת, שהיא האחרונה מחבורת צור יגאל שמתארחת פה בבלוג, באה מלהבים עם יוני בעלה (זה רשמי) שיחיה. וכולנו נפגשנו, אצל נדבי בירושלים.

היה לי ממש כיף איתכם. אני שמחה שבסוף זה יצא לפועל ושהספקתי בפרויקט הזה להגיע לירושלים. ומאוד שמחה שיוני וכנרת הצטרפו. היה לי כיף וטעים טרפת!!! תודה על כל ההירתמות והעזרה היום, הייתם אדירים כולכם.

נייד אני אוהבת אותך המון. רק שתדע.

דים סאם!

לא אתיימר להגיד שזה קלי קלות, אבל קשה זה לא.בצק, מרדדים במערוך, מכינים מלית. ממלאים.

טעים רצח.

לבצק:

מערבבים בקערה : 500 גר' קמח, 250 מ"ל מים, וכף שמן אחת. מערבבים יבהתחלה בכף, ולאחר מכן ידנית עד למרקם יחסית קשה של הבצק. אם מעט דביק מוסיפים קצת קמח. מניחים למנוחה של חצי שעה בצד. עם ניילון מעל.

מכינים את המלית:

תכלס, אפשר לעוף פה, אבל אנחנו הכנו תבשיל קטן של דלעת, בטטה, ,גזר, דלורית, בצל, שום, וקישוא. מטגנים קצת, מתבשלים ומוסיפים מים לכיסוי שהירככות יתרככו קצת. אחרי 10 דק', כשרך, מסננים הירקות וטוחנים עם מועך פירה למחית. מצננים במקפיא או במקרר, על מנת שנוכל למלא הכיסונים שלנו. התיבול פה צריך להיות מאוד עדין כי הדים סאם ניטרלים בטעמם, כי הרוטב הוא הדומיננטי.

להכנת הכיסונים:

לוקחים חתיכה קטנה מהבצק ועל משטח מקומח מרדדים לעובי דק בערך 1 סמ'. כמה שיותר. בגלל שהבצק יהיה מאודה, הוא צריך להיות יחסית דק ועדין. מזיזים את הבצק כל הזמן שלא ידבק למשטח, במידת הצורך, מוסיפים קצת קמח.

קורצים עיגולים, וממלאים במחית הטעימה (אנחנו גם הקפצנו פטריות טריות קצת בצד לשדרוג…), שמים מעט מים על קצוות העיגול, כדי להקל על הסגירה וסוגרים איך שרוצים (יש מיליון שיטות… תסתכלו באינטרנט)

על סיר עם מים רותחים (חצי גובה, לא על למעלה שלא יגע ברשת אידוי חס וחלילה) מניחים את סלסלת הבמבוק, מרופדת בנייר אפייה. על הנייר אפייה עושים כמה חורים כדי לאפשר לאדים לעבור.

מניחים את הדים סאם על הנייר אפייה, ומכסים. מאדים 10 דק' או עד שהדים סאם לא דביקים למגע.