חובתינו כהורים לחנך את הילדים שלנו.
גם כששני ההורים חיים יחדיו בשלום ובשלווה, יכולות להיות ביניהם מחלוקות בדבר חינוך הילדים, ויש להגיע לעמק השווה.
אולם הדבר מתעצם כאשר ההורים פרודים או גרושים.
כל אחד מהם חושב שהוא רואה את טובת הילד מול עיניו, אבל בפועל קיימים מצבים ששני ההורים רואים הפוך לגמרי את שיקולי טובת הילד.
לזאת נוסיף את העובדה, שכאשר ההורים גרושים, בדרך כלל ישנם משקעים ביניהם, והם אינם מסוגלים להתייעץ אחד עם השני לגבי חינוך הילדים, ואינם מקבלים את דעת השני.
בנוסף אי אפשר להתעלם מכך שכל אחד מהם מנסה למצוא חן בעיני הילד כדי שהילד יאהב לבוא אליו.
והילדים חכמים ביותר. הם יודעים בדיוק באיזו נקודה ללחוץ על ההורה. משפטים כמו: "אם לא תתני לי מה שאני רוצה אני אלך לאבא" הם משפטים שחוזרים על עצמם, מתוך רצון ללחוץ על ההורה ולהשיג ממנו את מה שהילד רוצה. ואם אין תקשורת בין ההורים, משפט כזה הוא לעיתים איום משמעותי שגורם להורה לעשות את רצון הילד גם אם הוא חושב שהדבר אינו לטובת חינוכו.
דוגמא בולטת לנקודת חיכוך בין ההורים שאני נתקלת בה הרבה, היא נושא הפלאפונים. מאיזה גיל צריך שיהיה לילד טלפון? האם ישנו צורך בטלפון דור חדש או שטלפון רגיל מספיק? עכשיו היה לי מקרה ששני הורים התגרשו. האמא אמרה לי מפורשות שהם החליטו ביניהם, עוד כשהיו נשואים, שלא יקנו לילדים טלפונים ניידים עד לגיל 12, ולפתע פתאום הילדה בת 8 חזרה הביתה נרגשת והודיעה חגיגית שאבא הבטיח לקנות לה פלאפון. וזאת מבלי לשאול את האם ומבלי להתייעץ עמה. וכעת האמא נמצאת בדילמה אמיתית. מצד אחד היא מתנגדת חינוכית לכך שהילדה תחזיק פלאפון בגיל כה צעיר, ומצד שני היא יודעת שאם היא תתנגד לכך, האבא יגיד לילדה שהוא לא קונה לה את הטלפון כי אמא לא מרשה. והיא תאכזב את הילדה ותצא "הרעה".
דילמות גדולות הרבה יותר נגרמות כאשר אחד מההורים משנה את אורח חייו באופן המשפיע על חינוך הילדים.
כך לדוגמא אני מטפלת כעת במקרה ששני הורים חיו באורח חיים דתי, ולאחר הפרידה האבא חזר בשאלה ונהיה חילוני. הילדים עדיין לומדים במוסדות חינוך דתיים. האמא מבקשת שהאב ידאג לשמירת שבת כאשר הילדים אצלו, על מנת לא לבלבל אותם ולא לגרום להם קונפליקט, והאב מצידו סובר שיש להרחיב לילדים אופקים, ואין שום בעיה שיראו אורח חיים אחר אצל האב, ובסופו של דבר יבחרו את דרכם.
כל אחד מההורים בטוח שהוא מייצג את טובת הילדים, וכל אחד מהם חושב הפוך לחלוטין.
אין חקיקה או פסיקה לגבי כל נושא ונושא. העקרון שמנחה את בית המשפט הוא עקרון טובת הילד, ובמקרים של מחלוקת לגבי חינוכו של הילד, בית המשפט יבקש לקבל חוות דעת של גורמים מקצועיים, ובדרך כלל יפעל על פיה.
ניתן גם להקדים תרופה למכה ולהסדיר נושאים הקשורים לחינוך הילדים בהסכם הגירושין. כך לדוגמא נהוג לכתוב בהסכמי גירושין באיזה זרם חינוך יתחנכו הילדים. אולם כמובן שלא ניתן לצפות מראש כל נושא וכל מחלוקת עתידית בין ההורים.
אז מה עושים?
משתדלים להתנתק מהכעסים הזוגיים, להבין שאם רוצים שהילדים יתחנכו בריאים בנפשם וברוחם, יש לנהוג בשיתוף פעולה ובאחידות בין ההורים עד כמה שאפשר, ובמקרה של קונפליקטים, לפנות במשותף לגורם מקצועי שיחווה את דעתו, ולנהוג על פיו.
מנגד אין להתרגש מכל שינוי. יש גם להבין שכל בית מתנהל אחרת, ואף אחד מההורים לא ישנה את השני. בכל בית יש כללים אחרים, וילד יכול להתנהל במצב שהוא מכיר את הכללים אצל אבא, ואת הכללים אצל אמא.
ואם לא מצליחים להסתדר, אזי תמיד ישנו הפתרון המשפטי, וניתן לפנות לבית המשפט במחלוקות הקשורות לחינוך הילדים. כאמור בית המשפט יבחן את טובת הילד ויחליט על פיה.
הדברים לא פשוטים, אבל כהורים יש לנו החובה לנהוג כלפי ילדינו במסירות ובאחריות כלפי שלומם הנפשי, חינוכם ועתידם.
בהצלחה!