דיכאון אחרי לידה- כן זה היה לפני 32 שנה ואני עדיין מתמלא מזיכרונות פיזיות מאותה התקופה. אז הייתי בת 26. אני זוכרת את החזרה מבית החולים הביתה עם בעלי, אימא שלי ואבא שלי (ז"ל) הכל היה מוכן, היה לנו מהכל בכדי לקבל את פניה ואני כואבת אחרי ניתוח מנסה להבין מה קורה.
תינוקת קטנה, 2.800 ק"ל, מקסימה המביטה בי עם העיניים המדהימות שלה. אני אפילו לא זוכרת את המקלחת הראשונה שכולם מדברים עליה, אני אפילו לא זוכרת איך הצלחתי לטפל בה. הדמעות לא הפסיקו לזלוג, התחושה של חוסר עונים מילא אותי, אפילו שהייתי עטופה באנשים סביבי. כמה פחדתי להישאר אתה לבד. מה קרה לכל האידיליה שעליה ספרו לי? מה קרה לכל הרגשות המדהימות שעוטפות אותנו בברכה? מה קרה לך אימא, למה אני לא כמו כולם?
אני נזכרת בערב אחד שהיא לא הפסיקה לבכות ואי אפשר היה להרגיע אותה, כולם סביבי מנסים ולא מצליחים ואני אתם שואלים? ברחתי לשירותים וסתמתי את אוזני. בעלי טפס אותי בידיים, ישיב אותי במיטה ו"זרק" אותה על הידיים שלי ואמר: " את אימא שלה, אותך היא רוצה" והנה הפלא, היא הפסיקה לבכות.
המסע הזה מלווה אותי עד היום, עם כל הידיעה שיש לזה סיבה, עם כל הרציונל שעומד מאחורי זה, עדיין הנפש לא לגמרי התרפה. הרגשת אשם, הרצון להחזיר את הגלגל אחורה ולעשות זאת מהתחלה, החיבור הראשוני שלא היה, האהבה שיש בלב וחסומה מזיכרונות מאותם הימים. כמה שאני רוצה לקחת אותך ולהניק אותך בחלום, דבר שלא הצלחתי לעשות.
הדרך היחידה שנשאר לי הוא להגיד לך: סליחה