מי שסבל אי פעם מדיכאון אמיתי, כזה שמדכא כל תחושה של חיים וגורם אפילו לפעמים לחוסר תפקוד ופגיעה ביכולות שלנו, יודע שזה לא דומה לסתם מצב רוח לא טוב. אבל הוא גם יודע שמופיע מצב רוח כזה רע, שמלווה לפעמים בעצבות, בשעמום ובחוסר שקט, או בחוסר חשק לעשות דברים, ובאי רצון לפגוש אנשים, אז זה צריך להדליק אצלו מיד "נורה אדומה". כלומר שהוא צריך לעצור לרגע, ולשים לב טוב טוב, אם זה סתם מצב רוח רע או התחלה של איזה דיכאון.
למה זה כל כך משנה? כי אם יש לך נטייה לסבול מדיכאון אתה יכול בקלות ליפול לשמה. אז אני לא אומרת לכם שזה לא בסדר לפעמים להרגיש חרא עם עצמכם, זה אפילו בריא וחשוב. אבל תשימו לב שזה לא לוקח אותכם למקומות של דיכאון שאחר כך קשה מאוד לצאת ממנו. הרי ידוע שהדרך למטה מהירה וחלקלקה, אבל לטפס למעלה, תמיד יהיה יותר קשה. בימים אלו, אני לגמרי במקום כזה שאני משתדלת כל הזמן להחזיק את הראש מעל המים ולא לצלול למטה למעמקים החשוכים. אני מרגישה אותך שוב מר דיכאון היקר דופק על חדרי ביתי.
רק שהפעם החלטתי שזה יהיה אחרת. שהפעם הזאתי אני לא נותנת לך להיכנס. אז אני יום יום קמה בבוקר ועושה כל מה שצריך בכדי שלא תבוא לבקר. אני פותחת את כל החלונות ונותנת לאור להיכנס. אני נפגשת עם אנשים, רק כדי לא להיות לבד. אני מציירת, כדי להכניס תנועה וצבע לחיי. אני מתרגלת יוגה, כדי להחזיר לעצמי את התחושה החיונית של הגוף והנשימה. אני יוצרת את המציאות של עצמי. אני יודעת שאני במקום כזה טריקי ושכל ויתור קטן שלי על העשייה שלי בחיי היום יום, על החשיבה החיובית, יהיה ניצחון גדול בעבורך.
אז אני ממשיכה, כי צריך.
זאת תקופה לא קלה, שבה אני מחפשת עבודה, ויש הרבה זמן לחשוב, ויש הרבה זמן לישון והרבה זמן לבד, להיות עם עצמי. אולי יש אנשים שיחשבו שזה כיף ככה לחיות. אולי לתקופה קצרה, זה באמת נחמד. אבל זה לא ממש בשבילי. אצלי מצב כזה יכול לשמש גם קרקע פוריה לדיכאון. אני יודעת שזה לא יחזיק הרבה זמן מעמד. שקשה לי מאוד לשמור על יציבות ללא עבודה וללא תחושה של ערך וסיפוק. אז אני ממשיכה להיות בעשייה, ממשיכה לחפש עבודה ומקווה שאמצא בקרוב, ולא נכנעת לדיכאון הזה. זה לא כל כך פשוט לי העניין הזה של לצאת החוצה, לפעמים הרבה יותר קל לי להיכנס לתוך השבלול שלי ולא לצאת.
מי שחווה משבר נפשי, נמצא הרבה פעמים בפחד תמידי כזה, שיום אחד זה יחזור, המשבר הזה.
אני מוצאת שהפחד הזה, יש לו תפקיד משמעותי בחיים שלי, כי לפעמים הוא משתק אותי אבל לפעמים הוא גם מניע אותי לפעול.
הפחד הזה מזכיר לי, את המקומות שבהם נפלתי, את הדיכאונות שבהם הייתי. לכן הוא גורם לי להיות אקטיבית, כי בדיוק לשם אני לא רוצה לחזור.
אז הנה אני, מתמודדת לבד עם המצב רוח הזה. כמו סירה בלב ים סוער. מתנדנדת, אבל לא מתהפכת. עדיין יציבה וחזקה, מסרבת ליפול.
יודעת שזה רק מצב רוח חולף, שאולי קצת מטלטל. יודעת שאם אני רק רוצה ומאמינה אז הפעם הדיכאון הזה לא יבוא לבקר ושיהיה בסדר.
אבל תמיד יש את הספק הזה, לא ?
[youtube WQVz21i38Wc nolink]
