'הדיירת'
הצגה חדשה עם נשים, ועל נשים.
על פי מחזה מקורי מאת גדי ענבר, על בימת 'תיאטרון הספרייה'.
התמונות בפוסט – יח"צ – מתוך דף ההצגה באתר של 'תיאטרון הספרייה' וצולמו ע"י עלמה שילון.
***********************************************************************************************************************
למרות שסטטיסטית, יותר נשים הולכות ללמוד משחק,
אין יותר מדי דרמות נשיות בתיאטרון.
דרמות שנכתבות לנשים, ועוסקות בנשים.
הפעם לפנינו אחת כזו.
***********************************************************************************************************************
יונתן גפן כתב לתקליטתו 'הכבש השישה עשר':
"רעמים וברקים בליל חורף קר
לא נשמעים תמיד אותו הדבר…"
השיר הזה תמיד עושה לי אסוציאציות לחורף. אמיתי, וכייפי.
חורף בחוץ עכשיו. קר. וגם ישנם לא מעט ימי גשם.
זמן נפלא ללכת לתיאטרון ולראות הצגה שתחמם אותנו.
וכשההצגה נפתחת בבית חמים נעים ומזמין, כשבחוץ סערת רעמים ברקים וגשם, ורדיו פתוח על החדשות … זה הבטחה לדרמה שתעלה ותופיע לפנינו.
קיבלתי הזמנה מ 'סלונה' ללכת לראות הצגה מקורית של מחזה חדש ב 'תיאטרון הספרייה' (שצמוד לבית הספר למשחק 'בית צבי'),
הווה אומר: הצגה+הזמנה=אני הולכת.
'הדיירת', מחזה ישראלי (מקורי) חדש מאת המחזאי והבמאי גדי ענבר (הפעם בכובעו כמחזאי בלבד).
דרמה חזקה ומרגשת שיכלה להיכתב גם כספרות טובה ומבוססת על סיפור אמיתי, מתרחש במושבה ותיקה בצפון הארץ, בסוף שנות ה-80. סצנריו מושלם כמטפורה למקום קטן וצפוף שבו כלום מכירים את כולם, מתערבבים, מתערבים, ומרכלים האחד על השני.
צילום יח"צ-עלמה שילון.
בקלחת הזו חיה חרמונה גורן (בגילומה הנפלא של עידית טפרסון הענקית, תרתי משמע), או בפי המקומיים מונה. אישה בשנות ה-60 לחייה, ביתו היחידה של הבן הראשון שנולד במושבה למשפחת ריבקין השורשית ממייסדות המושבה.
מונה הגרושה, אישה קשה, קצרת רוח וחסרת גינונים חברתיים, מקיימת אורח חיים קפדני ונוקשה, חיה בביתה מסוגרת ומתבודדת משאר העולם, מבחירה והחלטה מושכלת, כבר למעלה משנה. היא לא יכולה לסבול את העיניים שבולשות ולוטשות מסביבה.
מונה, מנהלת שיחות טלפון יומיות וקבועות עם ביתה היחידה, נוגה, החיה לומדת ומצליחה בחו"ל.
הנפש היחידה שמורשת להיכנס אל ביתה ולהושיט עזרה, עד לאותו הערב בו נפתחת ההצגה, הינה שכנתה דורין (מורן בן אריה), אישה צעירה בחודשי הריון מתקדמים, שדואגת לכל מחסורה: קניות, סידורים וקשר עם העולם שבחוץ. ושמתגלית בהמשך כאשתו החדשה והצעירה של בעלה לשעבר של מונה, המצפה איתו לידת ילדתם המשותפת.
בליל סער קר וגשום, מתגלגלת אל הבית נערה המגיעה בעקבות מודעה בעיתון, על מקום לינה ומגורים, בתמורה לטיפול באשה, ומציגה עצמה כדניאל, (תפקיד אותו עושות לסירוגין, לירון כרמיאל ונוי הלפרין), בת 20, שהגיעה לצפון כדי לכתוב שירים לספר שהיא עומדת להוציא. בהמשך היא תבקש כמו מונה, להסתתר ולא לגלות לעולם שבחוץ שגם היא בתוך הבית.
כשברקע להגעתה נשמעים ברדיו דיווחים על חיפושים נרחבים הנערכים אחרי נערה שנעלמה מביתה, מבלי להותיר עקבות.
ומכאן כל שנותר הוא לפרוש בפנינו הצופים, עלילה דרמתית, מותחת ומרגשת, הטומנת בחובה סוד גדול ומסתורי, שניצב בין הנשים הללו, ומתגלה לנגד עיננו טפח טפח, אט אט, מוביל לתפניות שונות ומעניינות לאורך כל ההצגה. ומה שמתגלה ברגע אחד, מתעתע ומשתנה באחר, ואף מקבל עוד ועוד תפניות דרמתיות מפתיעות.
ומה שנראה כאחד בהתחלה, לא יראה כפי שהצטייר במהלכה, וכבר לא יהיה אותו הדבר בסופה.
זוהי דרמה שנטועה עמוק בשורשי הישראליות, מצד אחד,
אבל יכולה להתרחש בכל עיירה קטנה אחרת על פני הגלובוס.
יחסי אמהות בנות על רקע יישוב קטן וחונק.
דרמה ישראלית – כי מונה, בת לדור מייסדי הארץ, מייסדי המושבה המסמלת את האתוס הציוני. וכל הווייתה היא שורשיות, חוזקה וישראליות של פעם. היא בת יחידה לבן הראשון שנולד שם, ומכאן שהיא, חייה, ומשפחתה, חשופים לעיניהם המבקרות של שכניה למושבה, הרגילים להתערב בחיי זולתם, מתוך דאגה ואכפתיות כמובן, אבל יחד עם זאת תוך דרישה לסטנדרטים חברתיים מוקפדים מאד של הליכה בתלם בחברה הקטנה והמסוגרת ובעלת הקודים הזו.
ומנגד, דרמה אוניברסאלית – כי היא עוסקת בנושא שנוגע בכל ישוב בעולם, ביחסי אמהות בנות, באהבת אם ובהגנה והסתרת סודות.
ועכשיו על ההצגה עצמה:
כפי שכבר ציינתי לעיל, למרות שסטטיסטית, יותר נשים הולכות ללמוד משחק,
אין יותר מדי דרמות נשיות בתיאטרון.
דרמות שנכתבות לנשים ועוסקות בנשים.
לכן היה לי לעונג להיתקל בהצגת מקור ישראלית, שאומנם נכתבה על ידי גבר, אבל מאפשרת לראות על במה אחת רק נשים.
נשים שמטיבות במלאכתן עד מאד.
ראשית עידית טפרסון, הותיקה והמנוסה מבין השלוש, טפרסון מציגה משחק ריאליסטי אמין ומשכנע, היא מלאת עוצמה ונוכחות בימתית שמוסיפה לדמותה על הבמה כוח ונוכחות מהפנטת. היא מציבה דמות טרגית נוקשה וקשה ויחד עם זאת מצליחה לרגש מאד, תוך הפגנת יכולת משחק נפלאה.
אנקדוטה קטנה שקראתי, ושעשע אותי הינה, שטפרסון שבה כעת להופיע על אותה הבמה עליה עשתה את צעדיה הראשונים כשחקנית. כשעתה היא נותנת לשחקניות הצעירות את ההזדמנות להופיע על אותה במה עם שחקנית ותיקה ומוערכת.
צילום יח"צ-עלמה שילון.
לצידה על הבמה ניצבות שתי שחקניות צעירות, בוגרות בי"ס למשחק 'בית צבי' שצמוד לתיאטרון שנבנה בשנות ה-80 כדי לתת הזדמנות להופיע על במה לבוגרי בית הספר לצד שחקנים ומנוסים בוגרי אותו המוסד.
הראשונה מורן בן אריה, שחקנית צעירה המגלמת את דורין, ומפגינה משחק אמין, וטוב.
צילום יח"צ-עלמה שילון.
והשנייה לירון כרמיאל, שהפתיעה במשחק אמין ומשכנע, בכישרון רב, ובחן וקסם בימתי.
(אנחנו זכינו לראות את לירון כרמיאל על הבמה בתפקיד דניאל, אותו היא חולקת את עם שחקנית נוספת לסירוגין נוי הלפרין)
צילום יח"צ-עלמה שילון.
והמפתיע והמרגש בעיניי, שהשלוש הללו הביאו אותי לנגב את עיניי בסוף ההצגה הטובה הזו.
ההצגה בויימה אף היא על ידי אישה, וטוב שכך, אתי רזניק שהצליחה להעלות מחזה דרמתי לא קל, ולהביאו כדרמה אנושית אישית ואוניברסאלית, תוך עבודה יפה עם השחקניות שלה.
אין ולו רגע דל או משעמם לאורך כל ההצגה.
את המחזה המשובח הזה, לנשים הללו, כתב גבר – גדי ענבר, שמשמש גם כבמאי מדי פעם, ושמציג לפנינו הפעם מחזה בעל עלילה דרמתית, מעניינת, מסתורית ומותחת, על רקע מושבה ישראלית בחורף קר בצפון הארץ. ומבוססת על סיפור אמיתי.
עוד ביוצרים:
מעצבת תפאורה ותלבושות – דפנה פרץ, שעשתה את מלאכתה בטוב טעם ובפונקציונאליות שימושית לעלילה ולדמיות.
עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין, שעשה מלאכתו נאמנה.
ומוזיקה מקורית: אפי שושני המוכשר שיוצר מזה שנים רבות מוסיקה לבמות התיאטרון בכישרון רב. וגם הפעם הצליח בכך.
"רעמים וברקים בלילות הגשומים,
את הברק רואים אבל את הרעם שומעים.
יש רעמים שמאוד מפחידים,
ויש כאלה שרק קצת.
יש רעם חלש, ורעם בינוני.
ורעם חזק, חזק. שלא נעים לשמוע.
בעיקר אם אתה לבד.
(לעתים רחוקות אתה פוגש רעם נחמד)"
והפעם אכן נשמעו רעמים נראו ברקים וים של רגשות הועלו והציפו כמו מטח של הגשם היורד בחוץ
שורה תחתונה:
מחזה חדש מקורי וטוב, שמביא לבמה הצגה משובחת לשלוש שחקניות מוכשרות כריזמטיות ונוגעות ללב.
לכו לראות.
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
'הדיירת'
מאת: גדי ענבר
בימוי: אתי רזניק
עיצוב תפאורה ותלבושות: דפנה פרץ
עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין
מוסיקה מקורית: אפי שושני
הדרכת טקסט: אסי אשד
משחק: עידית טפרסון, מורן בן אריה, לירון כרמיאל/ נוי הלפרין
היכן: תיאטרון הספרייה (ר"ג) – אולם אהוד מנור.
מתי: 26 ינו' – 20 פבר' 2016. (להוציא ה 5.2)
מחיר כרטיס: 70-100 ₪. מבצעים והטבות בועדי עובדים ולמחזיקי כרטיסי האשראי שונים.
טלפון הקופה: 03-5799290
