צילמה: ליאת מזרחי דדון - אקסטרים, היא תערוכה שמדברת על מצבים קיצוניים, על השינויים שמתחוללים כיום בעולם ועל אלו העתידים להתרחש עוד שנים רבות קדימה. הדברים מוגשים בצורה חדה וברורה כך שבמעבר מיצירה ליצירה, הצופה חווה טלטלה עצומה.
בתערוכה, נושא ההקצנה והקטביות, בא לידי ביטוי בפלטפורמות שונות: אם זה בחומרים מהם עשויים המיצגים, הניגודיות בין גדול וקטן, חומר קר וחומר חם, צבעוניות, אקלים, עושר מול דלות, הבדלי מגדר, טיפשות מול גאונות, מציאות ודמיון, טבעי ומלאכותי ועוד.
טעימה פיצפונת:
Ic4design בכניסה לתערוכה פגשנו 3 כרזות מאויירות. מלאכת מחשבת. כל כרזה מתארת ענף תעשיה אחר בקהיר: כרזה מתחום המדע, כרזה מעולם בית הפרלמנט ואחרונה מתארת את חקר החלל, הכרזות עוצבו בסטודיו יפני בשם Ic4design.
מה שמיוחד בכרזות, זה שהן עמוסות במאות דמויות קטנות וצפופות שעסוקות בדברים שונים, כל הדמויות הם גברים ואם צוללים לעומק הכרזה – ניתן למצוא אישה אחת בלבד בכל אחת מהן.
הכרזות מתארות את מעמד האשה בקהיר ואת המעורבות הנשית הדלילה בענפי התעשיה השונים, נמצא כי רק 23% מנשות קהיר מעורבות בתעשיה. הכרזות הוזמנו ע"י נשות האו"ם של מצרים, והוצגו באו"ם כהתרסה על המצב.
X coral הוא כחול לבן והוא משלנו: קבלו את פרופסור עזרי טרזי, מעצב ישראלי בינלאומי, ראש מרכז החדשנות והיזמות בטכניון שהביא פתרון יצירתי להצלת השוניות והאלמוגים במעמקי הים הנמצאים בסכנת הכחדה.
לאחר שבדק עשרות חומרים שיכולים להשתלב בצורה הומוגנית בתוך הים עם הצמחים והדגים הגדלים שם, הוא יצר באמצעות מדפסת תלת מימד, סוג של 'תותבים' לאלמוגים ושתל אותם במעמקי הים. הצורות והחומריות של המודלים שיצר, הן בשפה המוכרת לדגים ולחיות המים, כך שהם יכולים להיכנס ולצאת משם ולבנות גידולי חיים ושוניות חדשות באמצעותם. הוא הגיע לתוצר שמשתלב היטב עם הסביבה עד כדי כך שהדגים החלו לחיות בתוכו, וסביבו וה'תותב' התחיל להתעטף באצות ולהיטמע בסביבה החדשה.
הדחף להישאר יבשים Boris maas לא אסיים בלי לספר לכם על הכיסא המטורף- בגובה כ- 3 מטרים, שנוצר ע"י בוריס, צעיר הולנדי בן 18, שיוצא בביקורת נגד ההתעלמות והאדישות של החברה על מצב ההתחממות הגלובלית ועליית מפלס המים.
ניתן לראות, שה'טיפול' בבעיה הוא פשוט תוספת קוביית עץ לרגלי הכיסא, ובכך הכיסא יישאר מעל פני המים. מיצג מדהים.
לסיכום, אני כבר לא יודעת ממה נהניתי יותר: מזה שהבאתי נוק אאוט לפורטנייט, מהגאונות של התערוכה, מהסדנא בסוף, או מהכל ביחד.
(מודה ומתוודה שהעלמתי עין כאשר הופנתה השאלה לילדים: מה בעיניכם מוגזם או קיצוני, ושניהם סיננו "אמא", מתחת ל'שפם'..)
סיימנו בתחושת ריחוף המיינד למחוזות אחרים.
תודה רבה על ההזדמנות,
כותבת ואוהבת,
ליאת מזרחי דדון / אמנית רב תחומית / מעצבת גרפית / Liart.
