דור הולך ונעלם..

כילדה הסתכלתי אליו בהערצה על שמשהו מאבק הכוכבים דבק בו. כשהייתי מגיעה לבקר אצל סבתא שלי מרעננה , על השידה שלה, שהיה לה עוד ריח של אמריקה, היו ניצבות תמונות של ארבעת ילדיה: אבא שלי, הדוד מורי, הדודה רודה והדוד אייבי, שתמונתו במדי הצבא האמריקאי הייתה המרשימה מכולן. הוא היה נראה יפה כמו שחקן קולנוע..

בחורה עם מחשב נייד

יעל סיפרה לי שאת כותבת אצלה בסדנה.  מאד שמחתי לשמוע. אמר לי דודי היקר, בן ה-96 כשאני מבקרת אותו בבית הורים בקיבוץ.                                   קיבוץ הזורע

 אני מביטה בו ונדהמת כל פעם מחדש מבהירות מחשבתו, מצלילות מבעו , משטף דיבורו ומהתעניינותו הרבה  בי.  בגילו המופלג.

איזה פער מכאיב בין ראש צלול וחריף לבין גוף שהולך ודועך.

"איזה יופי שאת שרה במקהלה! מה אתם שרים?"   wow "המשיח של הנדל"?

אייבי, הדוד שלי, כיהן שנים רבות בתפקיד המזכיר הראשי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. כל המנצחים והנגנים יידועי השם מהארץ והעולם שניגנו בתזמורת נימנו על מקורביו .

כילדה,  החינוך המוסיקאלי שלי קיבל "ערך מוסף" בזכות  כרטיסי האורח שהיינו מקבלים  דרכו לקונצרטים ולאופרות בהיכל התרבות.

 אני זוכרת במיוחד את הביקור שלי באופרה "דון ג'ובאני" של מוצארט את הסצנה בה דון ג'ובאני  נבלע על ידי לשונות האש. זו הייתה סצנה מרשימה ומפחידה כאחת ואני תהיתי איך הם הצליחו להעמיד אותה על הבמה בצורה כל כך משכנעת.

אבל הזיכרון שעולה בי הכי חזק  קשור לביקורים המשפחתיים שלנו מימי ילדותי,  בביתו שבהרצליה פיתוח, ומהאוכל הטעים שהיה מכין לנו במו ידיו. ממש כמו של סבתא.. גם כששירתי בצבא והייתי עוברת בסביבה, ידעתי שאם אכנס יקבלני בזרועות פתוחות ויטעים ממטעמיו אותי ואת מלווי.

כילדה הסתכלתי אליו בהערצה על שמשהו מאבק הכוכבים דבק בו. כשהייתי מגיעה לבקר אצל סבתא שלי מרעננה , על השידה שלה, שעוד היה לה ריח של אמריקה, היו ניצבות תמונות של ארבעת ילדיה: אבא שלי, הדוד מורי, הדודה רודה והדוד אייבי, שתמונתו במדי הצבא האמריקאי הייתה המרשימה מכולן. הוא היה נראה יפה כמו שחקן קולנוע..

אני מביטה בו ונזכרת באבא שלי ז"ל. הייתה ביניהם קירבה רבה , הם חלקו הרבה  חוויות משותפות. שניהם עלו ארצה  חדורי מוטיבציה ציונית לעזור בהקמת מדינת ישראל, היו קשורים בהבאתם החשאית של המטוסים הראשונים ארצה, שלימים הפכו להיות מטוסי חיל האוויר הישראלי, ואני כל כך מצטערת שלא הספקתי לחקור מספיק את הסיפורים ההיסטוריים  המשפחתיים הללו לפני שאבא שלי לקה בליבו ודיבורו נפגע.

אני מתפתה לשאול את אייבי שינדב לי יותר פרטים  על הפאזל הזה בהיסטוריה שלהם אבל משהו בי בולם אותי. אינני  רוצה שהוא ירגיש שאני ממהרת להוציא ממנו פיסות מידע אחרונות כמי שממהר להציל אודים עשנים משריפה. שמא יקלוט את החששות שלי..

 אייבי הוא בעצם המזכרת החיה האחרונה שיש לי מאבא שלי.

אמנם הם לא היו דומים פיסית, אייבי היה גבר גבוה וחתיך ואבא שלי היה אדם נמוך קומה וקירח, עם עיניים טובות.

אבל יש משהו , בשפתיים, בחיתןך הדיבור, במבטא האמריקאי, שכשאני עוצמת את עיני אני כמעט יכולה לשמוע את אבא שלי מדבר אלי..

ועוד מעט גם זה ייעלם..

אייבי פברואר 2016