דווקא רציתי לצאת מגדרי/ רבקה אלינב

"דיוקן האמנית כאישה" – האם תוכל אישה להיות אמנית-יוצרת אוניברסלית, או לעולם תישאר במשבצת המגדרית-הנשית?
רבקה אלינב מביאה את סיפוריהן של שלוש סופרות ישראליות בנושא: רות אלמוג, יהודית קציר ועמליה כהנא-כרמון.

לצאת מגדרי

..

"דווקא רציתי לצאת מגדרי"

רבקה אלינב

מכון מופ"ת

עיון

303 ע'

..

למה יצירת נשים מוגבלת, לכאורה, לעומת יצירות הגברים?

ו"מה הסיבה לכך שיוצרות נמנעו מ"לכתוב את עצמן" דרך גיבורותיהן הספרותיות ודרך תהליך התגשמותן כאמניות? (ע' 22)

שהרי "אין "אפילו לדמיין דמויות נשיות" ריבוניות, לא כל שכן לספק אפילו "דיוקן אמנית אחד" -יעל פלדמן (ע' 8)

 רבקה אלינב אספה חומר רב המביא דעות של חשובי הסופרים ושל סופרות חשובות בעניין הכתיבה הנשית, בעניין היצירה הנשית.

מגדרית או אוניברסלית?

ולמה לא אוניברסלית?

כי אם יוצרים בוודאי שהשאיפה ליצור היא מעל מגבלות  המגדר, המוצא, החינוך.

להיות הספר שירתק את כולם.

ללא הבדלי גזע מין דת וכו וכו..

בפתח הדבר ובמבוא מפרטת רבקה אלינב דעות של סופרים וסופרות בעולם המסבירים את הקושי ואת אי-היכולת של נשים לצאת מן המגדר הנשי ליצירה אוניברסלית , יצירת חניכה העוקבת אחר דיוקן האישה כאמנית, כמו למשל – "דיוקן האמן כאיש צעיר"/ ג'ויס, או "בעקבות הזמן האבוד"/פרוסט.

הסבריה לכישלון הנשי לכאורה הם מובאות מסופרים גברים מפורסמים או מנשים יוצרות מתוסכלות:

 כבר בתחילת הספר אנו מגלים את הבעייה הנשית האמיתית – רצונה להיות/לכתוב כגבר:

"הבנתי שאם אני רוצה לפרוץ דרך עלי לכתוב "כמו גבר"..רומן חניכה פסיכולוגי פוליטי, לעסוק בבעיות הגדולות ובגלוי" רות אלמוג  (אדיבי שושן, 2003א, ע' 24)

ובהמשך אנו עדים לוותרנות/סבילות נשית לעומת כוחנות גברית:

"אין שום חיבור של אישה היכול להשתוות לרוסו" (וירג'יניה וולף)

"התלות היא מצב טבעי לנשים..כי נולדו לציית..לשאת אי-צדק ולסבול עוולות של בעל" (רוסו)

"מה לאישה ולמחשבות מרוממות? ככל בנות מינה היא תחשוב על מה שמרשים לה – על גבר כמובן". (וולף, 2007,ע'216)

האם יש מוצא לכך?

"ממשיכים לראות בהן מין קל דעת, והן מושא ללעג ולרחמים מצד מחברים השואפים לתקן את דרכן"..תשוקתן להינשא – "שהרי רק כך יכולות הנשים להתקדם בעולמנו" – היא מלכודת: "ברור שבריות  חלושות" הסוגדות לטיפוח היופי – משאלה ש"הופכת אותן לחיות ותו לא – "כשירות רק להרמון!" (מרי וולסטונקרפט, 2015, ע' 14) (ע' 14-15 בספר)

טוב, אלו דברים שנכתבו במאה ה-17. ולדעתי, לא בטוח שהם מתארים את תקופתנו.

רבקה אלינב מביאה כדוגמא לדרכן של נשים לקצץ לעצמן כנפיים את סיפורה של אוולין, גיבורת אחד מסיפוריו של ג'ויס, המתלבטת אם להציל עצמה ולהפליג עם מלח שהכירה על מנת להינשא לו,  או להישאר בביתה, המקום המוכר לה כבר, מקום בו היא עסוקה באחזקת הבית ובטיפול באחיה ובאביה?

אוולין בוחרת להישאר בביתה "סבילה כחיה חסרת ישע" (ע' 17)

ובמקביל לאוולין בעלת הדימוי העצמי הנמוך שמנציחה את המוות בחייה, מביאה רבקה אלינב את דדאלוס, גיבור נוסף של ג'ויס , זן ייחודי ונפלא של סובייקט חופשי ברוחו "לחיות, לשגות, לנפול, לנצח, לעצב חיים חדשים מתוך החיים" (ע' 17)

כי כדי להשלים את דרכו כאמן צריך היוצר להתקלף בהדרגה מכל הקליפות התרבותיות שספח, להתגבר על ההטבעה הלאומית, הדתית, החברתית- משפחתית ולהתמרד נגד המסלול שמשפחתו ומוריו הועידו לו.

זוהי דרכו של סטיבן דדלוס גיבורו של ג'ויס בספר הנפלא "דיוקן האמן כאיש צעיר".

ובהחלט אין ספר נשי דומה לזה!

אבל האם צריך?

…..

האמניות בהן דנה הכותבת בספר הן:

רות אלמוג הכותבת: "אני אדם כותב ובנוסף לכך, אני אישה. מה שייך?" (ע' 40) עם הארה משווה לסופרת דוריס לסינג.

יהודית קציר הכותבת : "אני כותבת נשים. המבט מופנה החוצה, אל האובייקט, ובה בעת גם פנימה" (ע' 139). עם הארה משווה  ל"זיכרונותיה של נערה מחונכת" (ביוגרפיה./ סימון דה בובואר.

ועל עמליה כהנא כרמון שכתבה: "יש אמנים שנותנים סדר למאורעות, ויש כאלה הנפגעים מן המאורעות ומדווחים על פגיעתם. "מקומי יכירני בין אנשי הסוג השני" עם הארה משווה ל"היקיצה"/ קייט שופן.

סיפורים על שלושת הסופרות החשובות האלה.  על הכתיבה שלהן, על הדרך שהן עשו, על שאיפות והשקפות. פרטים ביוגרפיים וקטעים מספריהן.

מעניין, אך קצת מייגע.

אהבתי בעיקר את המבוא שרץ עם הסברים ומובאות מרתקות ומעורר את הדמיון ואת החשיבה לנושא זה.

ויפה ומרתקת היא אחרית הדבר, בה אפשר לגלות קצת יותר אופטימיות ותקווה לנשים הכותבות.

שם מביאה רבקה אלינב מדבריהן של וירג'יניה וולף, אן סקסטון, איזבל ארצ'ר, קטע מקסים של המשורר רדא מנצור ועוד.

וגם סילביה פלאת:

"אני אמשיך לדחוף את עצמי הלאה ומעלה – לצאת, ראות, לעשות, לחשוב, לחוש , להשתוקק. עם העינים, המוח, המעיים.." (ע' 284)

סילביה פלאת התאבדה, כידוע…

..

הספר מעניין ובהחלט חשוב.

אפשר להתגבר על קטעים מייגעים, אפשר לדלג, כי יש כל כך הרבה חומר מרתק המעיד על עולמה העשיר של המחברת וכן על עולם נשי יצירתי בארץ ובעולם.

..

רבקה אלינב היא מרצה וחוקרת ספרות. חלק חשוב מעבודתה מתמרד בשאלות הכרוכות בזיקה שבין ספרות למגדר, בדרגש על העט הנשי.

זהו ספרה השני של ד,ר אלינב. ספרה הקודם "כי מרה מאוד הדעת". ראה אור ב-2012 בהוצאת מכון מופ"ת.

..