כשהייתי בתיכון, הרבתי להתחמק מבית הספר. לא כי לא אהבתי ללמוד, אלא להיפך. הייתי הולך לבית אריאלה, ויושב שם במשך שעות ארוכות. קראתי מחקרים היסטוריים, אנציקלופדיות, לקסיקונים ועוד.
כשהציעו לי את דווקא רציתי לצאת מגדרי, קפצתי על המציאה. הסוגיות מגדר בספרות, דמויות נשיות וכתיבה נשית, רתקו אותי.
שבת שלימה של חפירה לתוך ביקורת ספרות מנקודת מבט מגדרית? תנו לי לבלות ככה בגן עדן.
גם הצצה בכותרת העניינים גרמה לי להסתקרן, הנושאים והציטוטים נראו כנושאים בחובם הבטחה מזהירה.
אח, כמה קל לשבור לי את הלב.
באמת שרציתי לבלוע בשקיקה כל פיסה של מחקר ספרותי. באמת שרציתי ללמוד עוד. באמת שרציתי לאהוב את הלקט הזה. באמת. אבל לא הצלחתי לקרוא את זה.
הספר בעצם חוקר נושאים מסויימים במגדר, תוך כדי שהוא מביא ציטוטים. מצד אחד, ציטוטים של נשים שעוסקות (או עסקו) בכתיבה. ומצד שני, גברים שוביניסטים והגיבובים שלהם על יצירה נשית. הציטוטים עצמם מרתקים. אבל התוכן בין לבין לא היה ברור לי. לא היה ברור לי מה השאלה, או מה הנקודות שהכותבת מנסה להעביר. המאמרים עצמם לא עוררו בי סקרנות. והכתיבה היבשה לא עזרה לי לשרוד עד הסוף.
המחברת גם מביאה דוגמאות של יוצרות והוגות דעות, ומנסה לנתח אותן/ את היצירה שלהן. אבל שוב, הדרך שבה זה נעשה רצחה לי את הסקרנות הטבעית.
הקומבינציה יחד גרמה לי לדלג ולדלג על פרקים, עד שלבסוף נרדמתי.
נכון לכרגע אני בוחר להשאיר את הספר על המדף, ואולי בהזדמנות לתת לו צ'אנס נוסף (היי, יצא חרוז). אבל עד אז, מוטב וניפרד כידידים.
אוהבים ואוהבות את הסקירות שלי?